שיטה מקובצת על בבא מציעא נה.

מה סוף הקדש אין מוסיף חומש. פירש רש"י דלסוף הקדש לא איצטריך קרא דכיון דלית ביה פדיון היכי שייך ביה חומש אלא קרא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש וכו'. ואינו מחוור דאם כן מאי פרכינן מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש נדמייה לתחלת הקדש דהא על כרחך קרא לאמצע הקדש אתא ואם אינו ענין וכדכתיבנא. אלא עיקרן של דברים כמו שפירשו בתוספות דקרא ודאי למעוטי סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחינן סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדין לבדק הבית שאם מצא נאין מהן פודן ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומשום הכי פריך מאי חזית. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: פירשו בתוספות דאשכחן סוף הקדש דשייך ביה פדיון כגון שהקדיש קורות ואבנים הראוים לבנין בדק הבית וכו'. והשתא אתיא כולה סוגיין שפיר דמוקמי קרא בסוף הקדש ודאי לפי שאי אפשר לומר דבאמצע אין חומש ולבסוף יש חומש וכי מספקא לן היינו אי מוקמינן קרא בסוף הקדש בלחוד או גם באמצע הקדש. כן נראה לי. עד כאן. והרמב"ן פירש דמשמע דליכא הכא קרא מיותר כלל דהשתא לא סלקא דעתין דרריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמי לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. עד כאן לשונו. וזה לשון הרא"ש: ויש לומר דהכי פריך מנא לך דהך בהמה טמאה איירי שהיא תחלת הקדש דילמא באמצע הקדש איירי ואף על גב דבסוף דמרבה בסיפא דברייתא אפילו שלמים לא משכחת מידי דתיתי בהמה טמאה למעוטי אם לא אמצע הקדש לפירוש הקונטרס וגם לפירוש רבינו תם לפי שלא מצא רבינו שמשון ומועלין בה למעוטי מאי מכל מקום מתחלת הברייתא דילמא כל כמה דלא מייתר לן קרא דאיכא לאוקמי למעוטי אין כולה לשמים לא הוה ליה למנקט תחלת הקדש. ועוד הוה לן לאוקמי ריבויי דקרא ואם כל בהמה טמאה לרבות אמצע הקדש דלא אימעוט ממשמעות דבהמה טמאה מלרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. הרא"ש.

שכן נתפס בדבר קדוש מנתפס בדבר קדוש. פירוש שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש וראוי לעמוד בקדושתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש מה שאין כן בדבר הנקרא תחלת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא בו דהוו דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש נקרא ויש פירושים אחרים וזה נכון. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: בשמועה זו הקשינו אטו בהמה בתחלת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא ולמה קרא אותה תחלת הקדש. והשיב לא קרא אותה תחלה אלא לפי שאינה בסוף הקדש שאין סוף הקדש אלא כלי הצריך לבדק הבית או קורה יכול הוא לפדות אם ירצה אבל אינו מצוה לפדותו ויכול להיות סוף הקדש מה שאין כן בבהמה טמאה שאינה יכולה להיות סוף הקדש לעולם וצריך לפדותה וכלי והדומה לו כשיבא לפדותם אם הקדש שניהם אינו מוסיף חומש לפי שאין דומים לבהמה טמאה שהיא אינה יכולה להיות סוף הקדש. ואם תאמר מעתה אפילו היה הכלי תחלת הקדש נמי לא יהיה לו חומש. יש לומר ההוא תחלת הקדש מיהא הוי בבהמה טמאה. חזר והקשה לו מאחר שבבהמה טמאה יכולה להיות באמצע הקדש נאמר שיוסיף עליו חומש שאם הקדיש תחלה חמור והכניס תחתיו פרה בדמים קצובים אם יפדה הפרה ויוציא תחתיו סוס בדמים קצובין או כלי הצריך לבדק הבית מוסיף עליו חומש אף על פי שהוא הקדש שני והשיב לא כן אלא נשוה אותו לסוף הקדש שנכנס תחתיו והוא הכלי ולא אמרתי בדוקא שנכנס כלי תחתיו אלא להבין השמועה אלא בין שנכנס בין שלא נכנס אחד הן ונשוה אמצע הקדש שהוא הפרה לכלי שהוא יכול להיות סוף הקדש ואינו משלם חומש כמותו מפני שדומה לו במקצת שהרי אינו תחלת הקדש. ומה ראית להשוותו לכלי שאחריו השווהו לחמור שלפניו הואיל ואינו יכול להיות סוף הקדש כמותו מסתברא לכלי של אחריו היה לנו לדמותו שכן נתפס מנתפס. אדרבה לחמור שלפניו היה לנו לדמותו הוא דבר שיש אחריו קדושה וכו' כלומר שצריך לפדותו מה שאין כן בכלי שהוא נשאר בהקדש. חזר ואמר שהברייתא העידה בפירוש שלא נשוה אותו אלא לבהמה הראשונה בלבד וממנה נלמוד לכל הקדש. ודוגמת זו הברייתא יש בתורת כהנים ואין אותו המדרש על זה הפסוק רק על הפסוק האחר שבתחלת הפרשה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ולא על חומש אלא פדיון שאם הוממו שיהא להם פדיון. והרבה פנים יש לחיצוניות. עד כאן.

פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי. כך היא גירסת הראב"ד ופירש דאף על פי שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף ופרה זו נתפסת בקדושה הקדישו אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום ונערך כדכתיב ופדה בערכך. הר"ן.

עוד כתב הראב"ד וזה לשונו: יד הקדש על העליונה. אף על פי שאין הקדש פדוי שאם ישוה הנתפס יותר יתפיס אותו הגזבר ויחלל הקדש עליו בהערכת הכסף. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדישו פדוי ויד הקדש על העליונה. ופירש הוא לדהקדישו פדוי מדשמואל ומיהו יד הקדש על העליונה שאם שוה הקדש יותר שישלם לו. ויש מקשים דכיון דמחולל מדשמואל למה ישלם. ויש לומר דהא תשלומין מדרבנן משום פסידא דהקדש. ואיכא דלא גרסי ברישא יד הקדש על העליונה אלא הכי גרסי הקדישו אינו פדוי דליתא לדשמואל אלא בשחילל על דמים קצובין ובסיפא גרסי בפרה של בדק הבית שהיא בעלת מום דאי בקדשי מזבח אפילו בעלי מום הרי הוא ותמורתו קודש וכן בקדשי בדק הבית שהם תמימים דכל שראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אלא ודאי הכא בהקדש בדק הבית שקדם מומן להקדישן וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

טלית זו בחמש סלעים וכו'. הקדשו פדוי. פירוש בקונטרס והוא ישלים. וקשה דלא קתני בהו ויד הקדש על העליונה כמו ברישא. ועוד לערבינהו וליתנינהו. ונראה לי דברישא דוקא יד הקדש על העליונה כמו שפירשו בתוספות אבל סיפא שאמר בחמש סלעים וכו' והוה ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אף על פי שעדיין לא הוסיף דמים. ומיהו קשה למאן דלית ליה הך סברא לקמן. ור"מ תירץ דלא מצי למיתני בסיפא יד הקדש על העליונה דנהי דאם שוה פחות מן ההקדש צריך להוסיף מכל מקום אם שוה יותר מחמש סלעים לא הוי מצי למפסק ולמיתני הקדשו פדוי דמצי למהדר ביה דהוי כהקדש טעות וקיימא לן כבית הלל דאמרינן בנזיר פרק בית שמאי דהקדש טעות אינו הקדש ואף על גב דמשמע התם דלענין תמורה מודו כולי עלמא דהקדש טעות הקדש דגמרינן לה מיהיה לרבות שוגג כמזיד הני מילי היכא דבשעת הקדש לא אמר מידי אלא כדאמר התם שור שיצא מביתי יהא הקדש ואמר כסבור הייתי שיצא שחור ויצא לבן אבל הכא שפירש בהדיא בחמש סלעים הוה ליה כאלו פירש אם שוה חמש סלעים יהא פדוי ואם יותר לא יהא פדוי אבל ברישא שלא פירש כלום אפילו אם שוה יותר יד הקדש על העליונה ולא מצי למהדר והקדשו פדוי בעל כרחו ואפילו הוי הקדש טעות הא קיימא לן דהקדש טעות הקדש גבי תמורה והתפסה. הרא"ש.

האונאה ארבעה כסף. תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר שיעורין השנויין כאן ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורים שנתנו חכמים במעין של כסף ואינו מחוור. הרמב"ן. וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן האונאה ארבעה כסף לסלע דהיינו שתות בדין הוא דליתני האונאה שתות דהוי כללא דוקא לכל מילי אלא דבאשגרת לישן נקט לישנא דקתני לעיל. עד כאן.

סיפא איצטריכא ליה חמש פרוטות הן. נראה לי דהאי דתני לה הכא לאשמועינן דחמש פרוטות הן ולא שש ולמעוטי פרוטה מאונאה ומשום הכי תני לה בפירקין דהזהב והכי קיימא לן דאין אונאה לפרוטות. וכתב רש"י אלא אם כן הוא בכאיסר. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות מכירה שכל שהוא יותר מפרוטה חייב להחזיר. הר"ן.

וזה לשון הריצב"ש: הא דאמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פסקו המפרשים דהילכתא היא. ודעת הרא"ה דבעינן שתהא האונאה כאיסר. ואין נראה כן דעת רש"י אלא שיהא המקח כאיסר וכן נראה מלשון אין אונאה לפרוטות שפירש אין אונאה למקח פרוטות עד שיהא המקח כאיסר. עד כאן.

זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. יש מפרשים שאפילו אונאה פחות משוה פרוטה מחזיר אונאה. וקשיא להאי פירושא הא דגרסינן לקמן מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבסם יש לו אונאה פשיטא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמשמע לן וההיא לא מסתגי אהאי פירושא כלל ואית דמפרשי אין אונאה לפרוטות עד שיהא בו איסר כפשטא דמתניתין דלעיל אבל פחות מאיסר לא ואהאי פירושא מסתגי ההוא עניינא דשטרות לבסם דבר מועט הם וקאמר דיש להם אונאה אף על פי שאין באונאתם כדי איסר. הראב"ד.

אין אונאה לפרוטות. כלומר אם לא שוה המקח אלא שוה פרוטה אף על פי שנתאנה בו יותר משתות לא יתבטל המקח בעבור זה דפחות משוה פרוטה אתיהיב למחילה. רבינו יהונתן.

ותנא דידן מאי טעמא לא תני וכו'. כתוב בתוספות וכי משני על לוי וכו'. וכתב הגליון תוספות או שמא אית ליה דשוה פרוטה בעינן אפילו סוף דין וישיבת הדיינין פירוש אפילו לגמר ישיבתן. עד כאן.

הא תנא ליה גזל. פירוש וכיון דאשמועינן דשוה פרוטה ממון הוא לגבי גזל הוא הדין לגבי ישיבת הדיינים. וכל הני דמתניתין חדושייהו הוי דלא בעינן טפי מפרוטה דומיא דהאשה מתקדשת דאשמועינן דלא בעינן שוה דינר כדסבירי להו לבית שמאי אבל לאשמועינן דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא להא לא איצטריך דפשיטא דלאו כלום הוא. ובסוף הוי. חסר שאר הלשון. הריצב"ש.

הנך איצטריכא ליה גזל הגוזל וכו'. פירוש אי תנא ישיבת הדיינים לא שמעינן הני דאף על גב דשמעינן דפרוטה ממון הוא לא שמעינן דיוליך אחריו אפילו למדי כגזלה וכאבדה אף על גב דזל ביני וביני אבל השתא דתנא גזל דיוליך אחריו ואפילו למדי וכל שכן דשמעינן מניה דהוי ממונא לגבי ישיבת הדיינים ואבדה איצטריכא לאשמועינן אף על גב דזל ביני וביני ומשום הכי תנא הני ולא תנא ישיבת הדיינים ולשבוק חד מינייהו ולא תיקשי אמאי לא תנא ישיבת הדיינים לאשמועינן דפחות משוה פרוטה אין בית דין נזקקים לו דהא לא שמעינן מהני דאיכא למימר דלגבי גזל להוליך אפילו למדי בעינן פרוטה אי נמי לאבדה אף על גב דזל אבל לגבי ישיבת הדיינים איכא למימר אפילו פחות משוה פרוטה ואם כן הוה ליה למיתנייה לישיבת הדיינים. הא ליכא למימר דלתנא דמתניתין פשיטא לן דפחות משוה פרוטה לאו כלום הוא ולהא לא איצטריך וכל הני חמש פרוטות דאשמועינן במתניתין חדושייהו הוו דלא בעינן מטבע כסף אלא בפרוטה סגי דומיא דקידושי אשה דהוי לאפוקי מדבית שמאי דסבירי להו דאינם קידושין דאין אשה מתקדשת בפחות מדינר אבל ללוי אמרינן דישיבת הדיינים איצטריכא ליה אף על גב דתני גזל לאשמועינן דדוקא בפרוטה. אבל לא בפחות ולאפוקי מדרב קטינא דאמר בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה כלומר בגמר דין כדמפרשינן בסמוך אבל לתנא דמתניתין לא משמע ליה דאיצטריך לאשמועינן הא. הריצב"ש.

ולוי מאי טעמא לא תנא אבדה בפרוטה הא תנא ליה גזל. ולאשמועינן אף על גב דזל ביני ביני לא תנא ליה דלוי אפשר דסבירא ליה דבעינן שוה פרוטה אפילו בשעת הכרזה. הריצב"ש.