שיטה מקובצת על בבא מציעא מד.

גמרא. שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו ושלח בו יד במצותו מנין שהוא חייב דהא קיימא לן בעלמא שאין שליח לדבר עבירה לחייב השולח תלמוד לומר על כל דבר פשע לחייבו על עסקי דבורו דרבי רחמנא הכא שתהא שליחות לדבר עבירה וכן הלכה. הריטב"א.

אבל בהחמיצה חייב בהטייה בלבד מאי טעמא גירי דידיה אהנו בה כי הנדנוד גרם לי להחמיץ. הגביה ארנקי וכו' ועלה בתיקו מיהו כיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון לא שנא חבית ולא שני ארנקי וכן כל פקדון שהגביה לשלוח בו יד משעת הגבהה הוא חייב באונסיו. הראב"ד.

אמר שמואל לא נטל נטל ממש וכו'. פירוש והא דקתני סיפא נטל אגב רישא נקט ליה. ומהדרינן דשאני הכא דניחא ליה דתהוי האי חבית בסיס להאי רביעית. פירש רש"י דבעלמא שליחות יד צריכה חסרון דכל כמה שלא חסרה אמרינן שלא גמר בדעתו לגזול ומהדר הדר ביה אבל הכא אינה צריכה חסרון ומה שלא נטל אינו מפני שלא גמר בדעתו לגזול אלא לפי שהיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הניחו שם וכיון דכן הוה ליה כאלו נטלו כבר וחזר והניחו שם להשתמר ונעשה עליו שואל וחייב על שאר החבית כדין שואל דבכהאי גוונא שואל שלא מדעת שואל הוי דהא ליכא בהאי קפידא שאלה לבעלים. נמצא דברביעית שחשב לשלוח יד חייב כדין גזלן מדין שליחות יד ובשאר החבית אינו חייב מדין שליחות יד כדין גזלן אלא כדין שואל. זה תורף פירוש רש"י ז"ל. ונראה מדבריו ז"ל שמגביה את הפקדון על דעת לשלוח יד במקצתו אי ששלח יד במקצתו אינו חייב אלא במה ששלח יד ולא בשאר הפקדון אף על פי שהוא גוף אחד אלא אם כן מתחייב עליו מדין שואל. והקשו עליו מהאי דרועה שנכנס לעיר ובא זאב וטרף שהוא חייב לפי שהניח מקלו ותרמילו עליה ומשום שליחות יד והתם לא משמע שנתכוון לשלוח יד בכל הפרה אלא שישתמש בה וחסר את קצתה בתשמישו. ותירצו דשאני התם שהוא דבר שאינו ראוי ליחלק וכיון ששלח יד במקצתו נתחייב בכולו מה שאין כן בחבית ובארנקי שראוי ליחלק ומכל מקום עדיין קשה לפירוש רש"י ז"ל דכיון דאמר לא נטל נטל ממש משמע דכל שכן אם נטל ממנה רביעית שהוא חייב בדמי כולה ואמאי דהא לא משמע לישנא הכי. לכך פירשו דהכי קאמר ניחא ליה דתיהוי האי חבית בסיס להאי רביעית והוה ליה כאלו נטל וחסר דשליחות יד צריכה חסרון וכיון דשלח יד במקצתה נתחייב בכולה מדין שליחות יד. ודכוותה הא דבעי רב אשי גבי ארנקי. וכיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון אתיא דשמואל כפשטה דחייב בדמי כולה אף על פי שלא נטל ולא בעינן טעמא דניחא ליה דתיהוי חבית בסיס לרביעית. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר. ויש למורי פירוש אחר כתבתיו במהדורא קמא. הריטב"א ז"ל. ועיין במיימון בפרק ג' מהלכות גזלה ואבדה. סליק פרק שלישי #20 הזהב קונה את הכסף פירוש לא שקונה ממש מדין מעות קונות דהא קיימא לן דמעות אינן קונות במטלטלין או מדאורייתא או מדרבנן. ולא שקונה מדין חליפין דאם כן אף כסף קונה את הזהב דכל שהוא מדין חליפין כיון שזכה זה זכה חברו ועוד דהא קיימא לן שאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין אלא האי קונה היינו בתורת דמים דכל שנתן זהב בכסף הזהב הוא הנקנה והכסף הוא הקונה והדמים וצריך שימשוך הדבר הנקנה. ומתניתין בזקנותו דרבי דדהבא פירא וכספא טיבעא הילכך משך הזהב קנה במשיכתו ונתחייב לתת לו את הכסף לא משך את הזהב אף על פי שזה נתן את הכסף לא קנה דמעות אינם קונות וקונה דקתני בכולה מתניתין אינו קונה ממש אלא רוצה לומר מחייב כדאיתא בגמרא. ואף על פי שאין לשון קנין גמור אלא בשקנה דבר מסוים נקט קונה לפי שאינו יכול לשנותו ממטבע למטבע ואפילו מארנקי ישנה וכו'.

הנחשת קונה את הכסף. פירוש משום דנחשת פירא וכספא טיבעא ואף על גב דלזקנותיה דרבי כל דחריף טפי הוי טיבעא ונחשת חריף טפי דמסגי בכל דוכתא. הא פירשו בגמרא דאפילו הכי כספא עיקר הוי טיבעא דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא דכל דאפשר בכספא לא משמשי אלא בכספא ושמעינן מהאי טעמא דדוקא לגבי כספא הוי נחשת פירא אבל לגבי דהבא נחשא טיבעא הוי דהא נחשא חריף ודהבא לא חריף כלל. ואם תאמר אם כן אמאי לא קתני הזהב קונה את הנחשת והנחשת אינו קונה את הזהב. ויש לומר דאי תנא הכי הוה אמינא דוקא נחשת דחריף טובא ומסגי בכל דוכתא להכי קתני דאפילו לגבי כספא דחשיב קצת ולא חריף כולי האי בכל דוכתא הוי דהבא פירא לגבי דידיה וכל שכן לגבי נחשא דחריף טפי ומסגי בכל דוכתא. הריטב"א.

וכתב בגליון תוספות על מה שכתבו בתוספות האי אצטריך דאף על גב דבאתרא דמסגו וכו'. ולפי זה זהב ונחשת דהבא פירא ונחשא טיבעא כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו גבי כספא הוי נחשת טיבעא כל שכן לגבי דהבא. ולמאי דשנה בילדותיה הוי דהבא טיבעא ונחשא פירא דהא אפילו לגבי כספא הוי דהבא טיבעא כל שכן לגבי נחשא דהא נחשא פירא אפילו לגבי כספא. עד כאן.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו לגבי כספא וכו'. ואין לומר בתר דגלי לן סיפא דלא מהני סברא באתרא דסגיין חריפי טפי אז נאמר דהוי פירי אפילו לגבי דהבא. דיש לומר אם כן לימא סיפא הנחשת קונה הזהב וכל שכן ידעינן דקונה הכסף. עד כאן ולקמן האריכו הרמב"ן והרשב"א בזה אי דהבא הוי פירא לגבי נחשא אי לא. עיין שם. כתוב בתוספות אך תימה דאמאי אצטריך למתני דמעות הרעות וכו'. ולא מצי לתרוצי דנקטיה משום דבעי למיתני סיפא ומטלטלין קונים את המטבע דהוי פירושו אפילו מטבע דמעות הרעות שהזכיר כבר כדפירשו תוספות בסמוך. דיש לומר דלא שייך למימר לא זו אף זו אלא אם כן היו שנויות שני הבבות בשוה אבל הכא דתנא בבבא קמייתא והיפות אינן קונות הרעות ובשניה קונין זה את זה לא שייך למימר לא זו אף זו. גליון. וזה לשון תלמיד הר"ף: כולה מתניתין לא זו אף זו קתני לא זו הזהב קונה הכסף דפשיטא משום דדהבא לא חריף הוי פירא אלא אפילו נחשת דאיכא אתרא דסגיאן טפי וסלקא דעתך אמינא דטיבעא הוי מכל מקום הוי פירא. ולא זו נחשת דפשיטא דפירא הוי כיון דאיכא אתרי דלא סגי כלל אלא אפילו מעות הרעות דבכל מקום יוצאין מיהא על ידי הדחק וסלקא דעתך אמינא דהוו טיבעא קמשמע לן דהוו פירא. ולא זו מעות הרעות דפשיטא דלאו מטבע נינהו אלא אפילו אסימון דאינו מחוסר אלא צורה וסלקא דעתך אמינא דהוי מטבע קמשמע לן דהוי פירא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הזהב קונה את הכסף וכו'. אשמועינן מתניתין כספא לגבי דהבא ונחשא משום חורפיה טיבעא הוי. הדר אשמועינן מעות הרעות לגבי יפות פירא הוי ואפילו שניהם כסף. הדר אשמועינן אסימון פירא הוי ואפילו לגבי מעות הרעות. הדר אמר מטלטלין קונין את המטבע יהיב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקא בעי למיתני וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן.

עוד כתוב בתוספות ואסימון אצטריך לפירוש רש"י וכו'. ולרבינו תם וכו' צריך לומר שיוצאה בדוחק. ור"מ תירץ דמטבע דאסימון היינו אפילו מעות הרעות וחשיב מטבע לגבי אסימון. וטובא אשמועינן דמעות הרעות פירא נינהו לגבי היפות ולגבי אסימון טבעא הוי. הרא"ש ועיין לקמן בלשון הרשב"א בדבור המתחיל: אצטריך וכו'.

מעות הרעות. פירש בקונטרס שנפסלו. וקשה דמשמע הא דקתני המטבע אינו קונה את המטלטלין אכל הני דלעיל קאי ואשמועינן אף על גב דחשיבי פירא לגבי טבעא אחרינא לגבי מטלטלין חשיבי טבעא ובגמרא משמע דמעות שנפסלו קונות את המטלטלין דמוקמינן מתניתין דכל המטלטלין קונין וכו' אפילו כיס מלא מעות וכו'. ואין לומר דהיינו דוקא כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אבל ארנקי לגבי שאר מטלטלים חשיב מטבע. דהא משמע בגמרא דלרבותא נקט כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אף על גב דשאר מעות אין נקנין בחליפין וכל שכן כיס מלא מעות כגון ארנקי בשאר מטלטלים דמטלטלים נקנים בחליפין. ונראה לפרש דמעות הרעות היינו כגון מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק וחשיב מטבע טפי ממטבע שנפסל. הרא"ש.

וזה לשון הרשב"א: פירש רש"י שנפסלו. ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות דפירא גמור הוא וכדאמר ריש לקיש בגמרא אפילו כיס מלא מעות וכו' ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי אפילו לגבי דהבא דלא חריף הוי פירא ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד וכו' אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי דיוצאין הן אלא שאינן יוצאין להדיא וכו' עד כאן.

אסימון. הקשו בתוספות על פירוש רש"י מפרק במה אשה ורש"י נשמר ממנה שם ופירש אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא וליעביד ביה צורתא ואינו מיושב. הרשב"א. ורבינו תם תירץ דהיכא שהוא של נחשת קרי ליה פולסא לפי שאין לו צורה והתם שהוא של עץ קרי ליה פולסא אף על פי שיש עליו צורה דכפולסא דמי כי המטבע הוא של מתכת ושיהא עליו צורה וכשחסר אחד מהם נקרא פולסא. הריטב"א. ויש מפרשים שהפולסא דבר שיש עליו צורה הוא' אלא שאין צורתו שלמה והוא מלשון שבירה כמו ופלסיה הסלע וכיון שנשברה או נסדקה צורתו שוב אינה חשובה ואין יוצאה למקח ולממכר אלא בשויה כלומר בשווי כסף שבו. ומיהו אין המלך ולא בני המדינה מקפידין בהוצאתו במדינה שהרי הוא ממטבע שלהם ואינו פסול אלא שנשברה או נסדקה צורתו ומפני שאין צורתו חשובה ואינו שוה אלא ככסף שאינו טבוע חשיב כפירות ואין מחללין וכו'. ופירוש לשון אסימון כסף שאינו טבוע שכן בלשון יון קורין לכל כלי כסף אסימי. ויש מפרשים פולסא משקל על שם שאינו שוה אלא משקלו כסף או מפני שדרך לשקול בה בסלע שנפגם כדאמרינן לקמן והוא מלשון ושקל בפלס הרים שהוא כלי משקל והמשקל קרוי פליס בלשון מקרא. ובארמית עשרין שקל כסף עשרין פלס דכסף ויותר נכון מלשון שבירה. הרמב"ן.

גמרא: מתני ליה רבי שמעון לבריה וכו'. עד ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה וכו' ואמרינן בזקנותו מאי סבר וכו'. פירוש דקים לן שלא החליף משנתנו מחמת שכחה שהרי לא חזר בו עכשו אדרבה עמד בדברי זקנותו ולא מסתברא דתהוי תנאי אלא שהיו שתי גרסאות ובתרי תנאי אליבא דרבי מאיר ובילדותו הכריע כגירסא זו ובזקנותו חזר בו והכריע כגירסא האחרת וכן נראה מפירוש רש"י. דוק ותשכח. הריטב"א.

בילדותיה סבר דהבא דחשיב וכו'. והטעם היינו משום דחשוב דמי למוות כנגד פירות שהמעות חשיבי מן הפירות. ובזקנותו סבר כספא דחריף טפי הוי טבעא דהבא דלא חריף וכו'. דדמי לפירות שאינם יוצאים בהוצאה. תוספות חיצוניות.