שיטה מקובצת על בבא מציעא מג.

ומשלם ליה דמי כיסי. כלומר לפי שמשביח כשות רעה כזו ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר שאם כן דמי כלו הוא משלם. אלא שהוא היה נמכר יותר לדברים אחרים או שהיו בוררין אותו ומנפין ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר אבל עכשו שהטילו עם קוציו לא השביח אלא קצת ואינו משלם אלא לפי מה שהשביח וכן נראה מפירושי רש"י. הרשב"א.

בכסי מעוכים. מענין הכוסס את החטה. הראב"ד.

מתניתין: וחנוני כבעל הבית. אף על פי שצריכים לו מעות הרבה לקנות מיני פירות ושמן ויין להעמיד בחנותו שלא יחסר שום דבר אף על פי כן דינו כדין בעל הבית שאפילו יניחם מותרים לא ישתמש בהן. ורבי יהודה פליג ואמר דדינו כדין השלחני שלא ישבע במה שבידו ואינו מספיק בשלו אלא אם כן לוה מאחרים. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא בההיא הנאה וכו'. הוי עלייהו שומר שכר מכאן נראה באותם בני אדם שהן מוכרים כסות ויש להן דבר קצוב שיש לו פשוט מן הליטרא אם נגנבו המלבושים תחת ידו חייבים לשלם אף על גב דעדיין אין להם כלום מכל מקום כיון דלכי ימכרו יהיה להם שכר אם כן מהשתא הוי עלייהו שומר שכר. תלמיד הר"פ.

ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. פירוש הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה. ואף על גב דאקשינן בפרק הזהב נתנה לאסיטון מעל והא לא משך אלמא בעינן שיקנה אף על פי שבתורת הוצאה יהבינהו ליה. שאני התם דכיון דעל מנת לקנות בם פירות נתנם אם לא קנה אינו רוצה שיוציאנה הילכך לא מעל. ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבה ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי הא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפילו הכי אמרת דמעל. לא תיקשי לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאת הבקוע ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה בשאלה כלום אלא אם כן כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הכא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציאם ואינם חוזרים בעין ואפילו מחזירם בעינם כמשלם הלואתו דמי. ואפשר שאם חזר בעל הבית ואמר לשלחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזא איסור שעל מנת להוציאם נתנם לו ומלוה נינהו. ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה והוא הדין לאונסין כמלוה גמורה לדעתיה דרבה. הרמב"ן. ועיין בתוספות פרק ואלו מציאות.

אמר רבא האי מאן דגזל וכו'. מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה וכו'. דכיון דכי איתיה הדרא בעינה ושויא ליה ארבעה זוזי מעיקרא גזל מיניה חד זוזא והשתא קא גזיל תלתא זוזי יתירי הילכך כשעת הגזלה קרינא ביה. הראב"ד.

הא דאמרינן איתבר ממילא משלם זוזא משום דהשהא לא עביד ליה ולא מידי. אני תמה כיון דאמרינן דכי איתא הדרא למרה בעינה ורחמנא חייביה לגזלן באונסין אמאי לא מחייב באונסין דהשתא וכדאמרינן נמי בעלמא נהי דאוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין לענין מיקנא מי אוקמינהו ברשותיה והילכך כי אייקר ודאי ברשותא דמריה אייקר ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו שואל כהאי גוונא מי לא משלם ארבעה. ויש לומר דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשותא דמאריה היא למכירה וקל וחומר להקדש. אבל גזלה כיון ומשעת משיכה מחייב באונסיה ונפקא נמי מרשות בעלים להקדש, לא מחייבינן ליה באונסין אלא דשעת משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה, וההיא שעתא חייל עלה חיוב. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איתבר ממילא וכו'. ואם תאמר, וכיון דגזלן הוא וחייב באונסין, למה אינו משלם כשעת האונס, דשואל כשעת האונס הוא משלם, כדמוכח בשמעתין לקמן. ויש לומר, דשואל לא קנייה כלל, ולא אפקיה מרשות בעלים, כי הבעלים יכולים למכרה ולהקדישה, הילכך חיובו על שעת האונס. אבל גזלן, משעת גזלה אפקה מרשות בעלים למכירה והקדש, וכיון שכן, על ההיא שעתא בעינן לחיוביה כל היכא דלא עבד בה מעשה אחרינא. והא פשיטא, ולא אתא רבא לאשמועינן אלא דינה דתברה או שתיה, וכדמוכח לקמן. עד כאן.

ואי בחסר, מי איכא למאן דאמר, והתנן כל הגזלנים וכו'. הכי איתא בכלהו נוסתי. ואיכא דמחיק ליה, ואמר, דמתניתין לאו ביוקרא וזולא וכו'. כמו שכתוב בתוספות, וראיה לדבר, דגרסינן במרובה, אמר רב קרן כעין שגנב וכו', וכמו שכתוב בתוספות גם כן. וזה אינו, דלעולם מתניתין בין ביוקרא וזולא וכו', וכמו שתירצו בתוספות. ומגיהי ספרים הגיהו שם במרובה במיעוט הנוסחאות, פירוש קרן כעין שגנב, מאי טעמא דרב, וזו עבירה גמורה, ולייטי עלה רבנן כל מאן דמגיה ספרי מדעתא דנפשיה, יהא ויהא. הרמב"ן.

ויש ספרים דגרסי הכא, מי איכא מאן דאמר כל הגזלנים לאו כשעת הגזלה משלמין. ולפי אותה הגירסא מצינו למימר דממילתיה דרב פריך, אבל מתניתין איירי בשינוי. ומיהו בפרק כל שעה מוכח דמתניתין לענין יוקרא וזולא איירי וכו' הרא"ש.

והא תנן כל הגזלנים וכו'. לא מצי לאוקמי ביתר ובדאתבר ממילא, דאם כן היה בא להקל על הוזלו, ואם כן הוה ליה למימר אין משלמין אלא כשעת הגזלה. ולכך פירשו תוספות דפשטא דמתניתין איירי ביוקרא וזולא, דאי לענין שינוי היינו להקל עליו והוה ליה למימר כדפירשתי. גליון.

לימא רבא דאמר כבית שמאי. פירוש, כבית שמאי דוקא ולא כבית הלל, דאלו כבית שמאי, בלאו הא דהכא אשכחן לבית שמאי דסבירי להו דשליחות יד אינה צריכה חסרון, ואפילו הגבהה אינו צריך, אלא בדבור בעלמא, כדתנן החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין. ומאי דאפליגו בעלמא אמוראי אם צריכה חסרון, אליבא דבית הלל הוא דאפליגו. הריטב"א.