שיטה מקובצת על בבא מציעא לט:

ולא שנא עביד בה עיטרא. דהיינו שטר חלוקה שמא תאמר ליכא למיחש מידי דכיון שיש בידו שטר שהגיע לחלק הקטן אלו השדות או הבתים מתירא להחזיק בהם זה הקרוב אפילו הכי לא מחתינן דחיישינן שמא יאבד שטר העיטרא ויטעון משום ירושה כלומר שבאו לחלקו בשעת ירושה. ה"ר יהונתן.

דילמא שכיבא סבתא. ואם תאמר והא קיימא לן במסכת גיטין דלמיתה לא חיישינן. תירצו בתוספות דמיירי שהגיעה סבתא לגבורות. אך קשה. דבסמוך אמרינן וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר דלא אמרינן כיון דפלג פלג אלא בשהגיע למאה שנה ושמא עדיין לא הגיעה ~אם למאה שנה דיכול להיות דאף על גב דהבת הגיעה לגבורות האם לא הגיעה למאה שנה תלמיד הר"ף. והרמב"ן תירץ דשאני הכא דנכסי דיתמי כדשבויין נינהו שהם ביד בית דין וחיישינן כל מאי דאפשר למיחש ומתקנינן כל מאי דאפשר לתקוני טפי. הריטב"א. נוקמינהו לנכסי בידא דינוקא דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידים קטן ואפילו הוא קרוב לנכסי שום שבוי אפילו הוא נטוש שלא שמעו בו שמת. ובודאי דאפילו שכיבא סבתא כל היכא דלא ידעינן אי שכיבא ברתא לא מוקמינן להו בידא דינוקא דהא איכא חולקא דההיא ברתא דהוו נכסי שבוי אלא דנקט הא דעדיפא דאיכא חששא דכולהו נכסי הוו נכסי שבוי. הריטב"א.

אלא אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא. ואם תאמר ניתיב לה תרי תילתי חלקה וחלק האחות שנשבית שנעמידנה בחזקת קיימת וכי תימא שגם הבת הגיעה לגבורות אם כן היתה האם זקנה ביותר ולא ניחוש דילמא שכיבא דהא אמרינן התם כיון דפלג פלג. ויש לומר דאביי נמי אית ליה מיגו לענין הראוי לבא ליד הקטן. ואם תאמר והיכי מחתינן כלל נכסי בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס דלמא לא שכיבא סבתא ואפילו על ידי אפוטרופוס אין מורידים קטן לנכסי שבוי דאי בלא אפוטרופוס צריכא למימר. ועוד דמשמע התם דאי הוה ידעינן דלא שכיבא סבתא הוה מוקמינן נכסי בידא דאחתא ולא בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס. ויש לומר דכיון שהדבר עומד בספק דלא ידעינן אי שכיבא סבתא או לא והסבתא הגיעה לגבורות שאין לנו להעמידה בחזקת קיימת יותר מבחזקת מיתה טוב לחלוק הדבר לעשות אפוטרופוס לפלגא שלא יוריד קרוב על נכסים שיש לחוש שמא הם של קטן דילמא אתי לאחזוקי בהו. ומיהו בסמוך קשה טפי דשמעו דסבתא שכיבא וקאמר אביי אותה תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא התם מאי טעמיה דאביי היה לנו להעמיד דאחתא בחזקת קיימת דהא לא הגיעה לגבורות כדפירשתי ואין שייך שם מיגו דלא מוקמינן אפוטרופא אלא להאי דנקא. וזה דוחק לומר דכיון שהורידו אפוטרופוס לינוקא במקצת מחמת ירושה מוקמינן ליה אפוטרופא להאי דנקא נמי דמה טעם הוא זה בשביל שירש מקצת נעמיד לו אפוטרופוס למקצת יותר משאם לא ירש כלל. ועוד דתילתא יהבינן לינוקא לא משמע לאפוטרופוס שלו אלא אפילו לעצמו אם הוא קצת בר דעת ורוצה להתעסק בה על ידי עבדיו. ונראה לי דאף על גב דבעלמא מוקמינן גברא בחזקת קיים שאני הכא דחשו חכמים לתקנת היתומים טפי וכיון שיש לספק בשום ענין על הנך נכסים שמא הם של קטן לא נוריד בהם קרוב כי היכי דאמרינן לעיל דאף על גב דבבתי ידעי שיבבי ועיטרא קלא אית ליה אפילו הכי לא מחתינן. תוספות שאנ"ץ.

ומוקמינן ליה אפוטרופוס. כתוב בתוספות וזה טוב מלתת לאחתא וכו' זה פירוש דאם לא כן האפוטרופא לא היה משתדל דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן ולכך לא עבדינן הכי אם היה ודאי דלא שכיבא. גליון.

רבא אמר מיגו דמוקמינן אפטרופא וכו'. כלומר בתורת ינוקא דכיון דלא הוברר חלקו של קטן בכל חד וחד אפשר לאחותי בתורת קטן וליכא אפטרופא לדיקנני כלל. ולא דמיא לההיא דלעיל דמוקמי אפטרופא למטלטלים ואריס לקרקעות דהתם כל דבר ודבר מבורר וליכא למימר בהא מיגו כיון דכלהו נכסי דגדולים נינהו. שמעו דשכיבא סבתא. פירוש בעדות ברורה דאי לא היכי יהבינן מידי לינוקא דהא אין מורידים קרוב לנכסי שבוי ואף על פי ששמעו בו שמת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

הא דאמר רבא מיגו דאוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן אפטרופא לאידך דנקא. תמיהא לי לתילתא דינוקא נמי נוקי אפטרופא דהא בעלמא נמי אפטרופא מוקמינן לינוקי דבית דין אביהם של יתומים לחוש להפסד נכסיהם ולמנות עליהם אפטרופא הילכך לוקי אפטרופוס לתילתא דינוקא ולאידך תרי דנקי. יש לומר דתילתא וינוקא אי נחית ליה ינוקא עד דמוקמינן ליה אפטרופא לית לן בה אבל בהא לא נחית כלל אלא דוקא ביד אפטרופא מוקמינן ליה לינוקא לא יהבינן. אי נמי אפשר דהאי ינוקא לאו קטן ממש הוא אלא דעדיין קטן הוה שלא היה ראוי למנותו בשל אחרים. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה לא ידענא לך וכו'. אמר ליה שפיר קאמר לך וכתיב וכו'. ואיכא למידק למה ליה לרב חסדא להאי טעמא הא ודאי דינא קאמר ליה דאי אמר דלא ידע ליה דליתי ראיה דאחוה הוא ואפילו הניחו בחתימת זקן. ואיהו נמי מאי קא מתרעם מיניה קמיה דרב חסדא. ויש לומר משום דהוה מוחזק בגברא אלמא ושקרא הוה קביל מיניה קמיה ורב חסדא לומר דמחמת רמאותו הוה טעין כך ואהדר ליה רב חסדא דבטענה זו לא מינכר דרמאות קאמר דכיון דהניחו בלא חתימת זקן הא גרמא ליה כדכתיב והם לא הכירוהו. הרשב"א ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ויש לומר דיודאי לא הוה צריך מרי בר איסק להביא עדים דלא אחוה הוה בלא אותה סברא. אלא הכי פירושו אין לך תרעומות עליו לומר שהוא שקרן דיכול להיות שהוא אומר אמת דאינו מכירך משום דכשנפרד ממך בלא חתימת זקן היית ועכשו יש לך זקן. אי נמי יש לומר דאי לאו האי סברא דשפיר קאמי לך הוה אמינא דהוי ~אי נאמן לומר שהוא אחיו ויצטרך מרי להביא עדים דלאו אחיו הוא דמרי היה יודע בודאי שהיה לו אחא בי חוזאי ואם כן היה לו להכחישו בודאי אם אמת הדבר שאינו אחיו כיון שאין לו במה לטעות אלא שמו מינה דהוה ידע ביה והאי דקאמר לא ידענא ליה היינו משום שאין לו פנים להכחישו. עד כאן. וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא הוצרך להביא זה הפסוק אלא לפתות לב התינוק הזה שבא ממדינת הים שלא יפחד מאחיו מרי בר איסק כי לא במרד ולא במעל הוא מכחיש אותך כי לכשיודו לו האמת יחלוק ברצון עמך ויאהב אותך והיו דברי רב חסדא כדברי תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם ואף על פי שהיה יודע רב חסדא כי מרי בר איסק גבר אלמא הוא היה משבחו בפניו כדי שיהיה נשמע לבית דין ולא הועילו דברי שלומותיו עד שפירש לו בפירוש שגברא אלמא הוא. עד כאן. ופירש רש"י ז"ל דמרי בר איסק הניחו להאי אחא בלא חתימת זקן ולומר דמיחזא חזא ליה בקטנותו ובלא חתימת זקן. ובודאי הכי משמע מדאמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו דאלמא איהו נמי משום דהניחו בלא חתימת זקן הוא. ועוד דאי לא ידע ליה כלל מאי קא קביל מיניה קמיה דרב חסדא. אלא דקשה ליה מדאמר אביי בסמוך התם ידעי וקמחלי הכא מי ידע דניחול כלומר דלא ידע דאית ליה אחא מבי חוזאי כלל וכי תימא דשמעו בו שמת הוה ולא ידע ליה השתא קאמר לא היא דאם כן מאי קאמר רב חסדא ועוד קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אטו קטן שנשבה ושמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו הא ודאי כי היכי דאין מורידין קטן לנכסי שבוי וכי שמעו בו שמת מורידין הכי נמי מורידין קרוב לנכסי קטן כששמעו בו שמת אף על פי שאין מורידין כשלא שמעו. ושמא נאמר דלטענתו דמרי קאמר כלומר הא קאמר דלא ידע ליה לומר ששכח לאחר שנפרד משם. וכי תימא אם כן היכי מהימנינן ליה דהא ודאי רמאי הוא. יש לומר דחזקה לא משקר בהא דאי ידע ליה לבי דינא הוה אזיל והוה מתנה בפני ביה דין לומר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל דתנן התם בפרק מי שמת דהשביחו לעצמה ואינו מחוור עדיין בעיני דמילתא דלא שכיחא היא כלל דמי שיש לו אח במדינת הים וראהו שיהא שוכח לבסוף לגמרי שלא היה לו אח. ושמא מרי היה טוען שלא היה בי חוזאי מעולם ולא ידעו כלל וכי קאמר ליה רב חסדא להאי אחא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו לדבריו קאמר ליה אף לדבריך דאמרת דמידע ידע לך ואיהו הוה בי חוזאי אפילו הכי יוכל להיות דהשתא מיהא לא ידע לך משום דבאת בחתימת זקן. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. פירש רש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו. והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההיא דויכר יוסף את אחיו אלמא כבר ראהו בלא חתימת זקן מיהת. והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי הכא מי ידע דמחיל הכי פירושו התם ידעו בודאי דאית להו אמא ומחלי אבל הכא מי ידע מרי בודאי דאית ליה אחא בשעה שהשביח דליתי וליתבעיניה סבור היה שאולי מת או שלא יבא לתובעו כלום. אבל יש שפירשו כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם ולא ידע ליה כלל וכדאמרינן לקמן דלא ידע ומחיל אלא שזה היה טוען שכבר בא לכאן בעודו קטן וראהו מרי והכירו. והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וכו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המוציא מחברו עליו הראיה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשאומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחה לרמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פירוש רש"י פירשו בתוספות דכיון שכבר ראהו וידע שיש לו אח הוה ליה להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר איני מכירך ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו. וגם זה נכון. עד כאן. הכי גרסינן והכי איתא במקצת נוסחאות: אמר ליה זיל אייתינהו כלומר אייתינהו להנהו סהדי דקטעין האי דאית ליה ולא גרסינן זיל אייתי סהדי דאף על גב דגברא אלמא הוא לא מזדקקין ליה לאיתויי סהדי דלאו אחוה הוא דאם כן לא שבקת חיי לכל אלם. ולא נראה כן מדברי רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ורש"י כן גורס זיל אייתינהו אלא שהוא ז"ל פירש זיל אייתינהו או בקש עדים. ואין לשונו מחוור. עד כאן. וזה לשון תוספות שאנץ: הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. אין רוצה לומר דכל אדם התובע מן האלם ואומר אית לי סהדי ומסתפו מיניה שיהא נאמן עד שיביא האלם ראיה דאינו חייב לו כלום דאם כן לא שבקת חיי לכל אלמי אלא הכא מיירי כגון שהיו בית דין שואלים מאותם עדים שהיה אומר דמסתפו מיניה ולא היו רוצים להתמצע בדבר ולומר לא הן ולא לאו דמוכחא מילתא דמסתפו מיניה. וכן מוכח בסמוך דבאותן עצמן קאמר תרתי לא עבדי חדא שלא יעידו האמת וגם שישקרו לומר אין אנו יודעים שהיה רב חסדא מזקיקו להביא עדים שיאמרו שאינו אחיו או אותם עדים מעצמן יעידו שאינו אחיו או יאמרו בפני בית דין אין אנו מכירין אותו. וכהאי גוונא קרי פרק ב' דכתובות גבי שפחה שגברתה מביאתה לעדות שהיא טהורה אם היתה שותקת הויא חדא שהיה לה לומר שהיא טמאה או לומר איני יודעת שלא היתה עמה כל שעה וכשהיא אומרת טהורה היא היינו תרתי.

סוף סוף אתו ומשקרי. פירש רש"י שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי כלומר חדא עבדי שישתקו אבל תרתי לא עבדי שיעידו שקר. וקשה לי סוף סוף אתו ואמרי אין אנו יודעין ויכבשו עדותן. ומורנו פירש סוף סוף אתו ומשקרי שיאמרו אין אנו יודעין עדות זה דאלו להעיד שקר חס ושלום לא נחשדו ישראל וכל שכן בזה שהוא שלא לצורך דמסתייה למרי שיאמרו אין אנו יודעין. ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבאו מחמת יראה ואם יבאו שיכבשו עדותם וקיימי באם לא יגיד ונשא עונו דאיתיה אפילו בלא שמיעת אלה מדמוכח בריש פרק הכונס וכדכתב שם ר"י. הריטב"א. וזה לשון הרמ"ך: אי האי דתפיס בהו הוי גברא אלמא ומסתפו סהדי מיניה לאסהודי בהאיך דאחוה הוא אמרינן ליה לאידך דליתיה איהו הנהו סהדי גופייהו ולימא להו בבי דינא דליסהדו מאי דידעו בהאיך אי הוא אחוה או לא. מיהו אכתי איכא למיחש דילמא כיון דמסתפו מיניה אף על גב דלימא להו דליסהדו לא עבדי דאמרי כי ניפוק מבי דינא ליקום עלן וליזקן. ומצינן לפרושי דהכי אמרו ליה דליתי סהדי דלאו אחוה הוא ודלא אזל אבוה לבי חוזאי ולא נסב איתתא באתרא אחרינא ולישנא דגמרא הכי הוא זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא והכי נמי דיינינן לכל אלמא דליתי איהו סהדי על מאי דתבעי מיניה דלאו דינא קאמרי היכא דאית ליה סהדי לאידך דמסתפו מיניה לאסהודי בקושטא. מיהו צריכי דייני למידע אי קושטא הוא דסהדי אית ליה ולישיילוה להו לסהדי דלא באפי בעל דינא אף על גב דההוא סהדותא לא מהניא דאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: השתא נמי אתו ומשקרי. פירוש כי נמי יביא אותם דמסתפו מיניה כמו כן אתו ומשקרי ומהכא איכא למשמע שלא היה מזקיק אחרים אלא אותן עדים עצמן. ומשני תרתי לא עבדי פירוש דשתקי ועוד שישקרו. עד כאן.

שפיר קאמר לך דתנן וכו'. וכן אמר רבה השביחו לאמצע. כך הגירסא בכל הספרים. ורש"י הוקשה לו האיך יביא רב חסדא ראיה לדבריו מדברי רבה תלמידו והגיה הוא דגרסינן וכן אמר רב. ועדיין הוקשה לו מה צריך סיוע מדברי רב על משנתו. ותירץ משום דאיכא דמוקי מתניתין בשהשביחו נכסים מחמת נכסים ומרי לא השביחן אלא משל עצמו לכך הביא דברי רב דאמר דאפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. ואין זה נכון חדא דלא חזינן ליה לרב דפליג התם בפרק מי שמת. ועוד דאם כן היכי סתים רב חסדא לישניה דרב דאמר וכן אמר רב השביחו לאמצע הכי הוה ליה למימר ואמר רב אפילו השביחו מחמת עצמן. והתוספות פירשו דהכא קים להו דמרי לא היו לו נכסים אחרים וכל מה שהשביח לא השביח אלא מחמת נכסים והא דאמרינן וכן אמר רבה אינו דברי רב חסדא אלא התלמוד אומר שכן אמר רבה כדברי רב חסדא. ואמר ליה אביי לרבה מי דמי וכו' הכא מי ידע דמחיל. ולא מצאו תשובה לדברי אביי אלא שחזרו והקשו על רב חסדא למה לא אמר שיטול מרי מיהת בחלק אחיו כאריס כמי שיורד לנכסי שבוי דלא אמרינן דמחל וכל שכן דודאי לא ידע דמחיל כלל. הריטב"א. וזה לשון תוספות שאנץ: ויש ספרים דלא גרסי האי וכן כלל. ורבינו תם הגיע דרבינו חננאל גריס ליה והכי פירושו וכן אמר רבה השביחו לאמצע בכי ההוא דינא דמרי בר איסק אורי ביה השביחו לאמצע ודן דינא הכי דלא תימא שתילת פרדסים השביחו נכסים מחמת עצמן הוא ולעצמו אלא שבחו נכסים מחמת נכסים ופליג ליה זיל את נמי ופליג. עד כאן לשונו. משמע שרוצה לומר דרב חסדא עצמו הביא דברי רבה לסיועי לנפשיה מדפירש זיל את נמי ופליג. ויותר היה נראה לי שהתלמוד עצמו אומר דרמו שהורה רב חסדא כמו כן הורה רבה על דין זה או על כיוצא בו. ואביי שהיה תלמידו של רבה הקשה לו מי דמי למתניתין שאתה מדמהו. וגם נראה לי דלאפוקי מסברת אביי שמחלק בין דין זה למשנתנו הוצרך התלמוד להביא סייעתא לרב חסדא מדברי רבה.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים וכו'. והאי מעשה דמרי השביחו נכסים מחמת נכסים הוה שהממון שהניח להם אביהן משותף היה ומן האמצע שכר פועלים ועשה הכל כדאיתא בבבא בתרא וכן אמר רבא השביח לאמצע. פירוש רבה על מעשה דמרי בר איסק אמר שהשביחו לאמצע כמו שאמר רב חסדא ולא חשש לקושיא דאביי שהקשה עליו מי דמי התם ידעו בעלים וקא מחלי אבל הכא מי ידע דניחול וקסבר אביי כיון דלא ידע דניחוש כמי שהתנה ואמר הריני עושה ואוכל דמי ואי משום דקטן הוה קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו ברשות הוא יורד מפני חלקו ולית הילכתא כוותיה. גדולה מזו אמרו שמין להן כאריס ואפילו במה שלא נטע השתא דידיה נמי פירוש במה שנטע הוא לא כל שכן שיטול מחצה בשל אחיו. עד כאן.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: השביחו לאמצע וכו'. ואף על גב דאסיק התם בפרק מי שמת דדוקא שהשביחו נכסים וכו' מרי בי איסק נמי מוחזק הוה דלא הוה ליה נכסי אחריני אלא הני דשבק אבוה ומינייהו הוה אגר אגירי ומשבח להו לנכסים. והיינו דלא בעא מיניה אם מנכסי דידיה עבד או מנכסי דאבוה והילכך השביח לאמצע. אלא דאכתי לא ניחא לי דאם כן מאי קאמר אביי הוא לא ידע דניחול ואי אשבחו נכסי מחמת נכסי מדינא השביחו לאמצע ומה לנו למתילתו. אבל רש"י ז"ל כתב דרב חסדא לא סבירא ליה הכי אלא אפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. עד כו'. והר"ן ז"ל כתב דליתא דהתם בפרק מי שמת סתמא איתמר וליכא מאן דפליג בה כלל. עד כאן.

ומה שפירש רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין אינו נכון דאם כן שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים הוא השביח ממילא כגון דיקלא ואלים ואי אפשר ובמקומו יתבאר אלא הכי פירושה שבח ששבחו נכסים כגון ששכר פועלים מפירות הנכסים ושתלי פרדסי ולא בהוצאתו משלו אבל שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כגון בעמלו ומזונו כלומר שהוציא שכר הוצאות ופועלים משלו והשביח השביחו לעצמו ורבה גרסינן וכו'. ואקשי ליה אביי דהוא תלמידיה ורגיל קמיה מי דמי וכו' וחשו בגמרא להך קושיא ושדרוה לקמיה דרבי אמי ואמר דשפיר קאמר אביי שהרי גדולה מזו אמרו וכו'. הרמב"ן. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אמר ליה אביי מי דמי התם על מנת כן טרחו הגדולים לתת חלק לקטנים מאותו שבח שהרי היו יודעים אותם שאם לא מחלו היו להם לחלק הקרקעות וישביחו חלקם ולא חלק הקטנים שמע מינה מדלא עשו כן דבודאי מחלו טרחם אבל הכא בהאי מעשה דמרי מי ידע דמחל הלא לא היה יודע עד עכשיו שהיה לו אח כלל במדינת הים ובודאי לא מחל ומאחר שכן דין הוא שיהיה כל השבח שנשתבחו הקרקעות מאחרי מות אביהן כולו למרי ולא יהיה לו חלק בהן לאותו קטן שבא ממדינת הים. זו היתה סברתו של אביי כנגד סברת רב חסדא שפסק שיטול האח הקטן החצי בכל השבח. וכשנשאלה שאלה זו לפני רבי אמי שהיה בארץ ישראל פסק הדין כמו שפסק רב חסדא שיש לתינוק חלק בשבח שנשתבחו הנכסים שלא כדברי אביי אלא שחלק על רב חסדא בהא שהיה אומר שיטול התינוק חצי השבח וקאמר רבי אמי דין הוא שיתן התינוק מחצי השבח שלו שליש או רביע כמנהג המדינה למרי שהיה טרח בעבודת הקרקע והיה לומד רבי אמי בקל וחומר מברייתא דבורח מחמת מרדין דאמרינן לקרוב שיד בנכסים ששמין לו כאריס כמנהג המדינה כשיבאו הבעלים ממדינת הים ויטלו שלהן דין הוא שלא יהא טרחו לריק אף על פי שאין לו שום זכות בכל גוף הקרקע אפילו טפח. הכא דיש חלק וזכות למרי באלו הקרקעות כל שכן שיתן לו שכר טרחו למרי כמנהג המדינה. וכששמע רב חסדא השיב שאינו דומה מעשה דמרי לדין היורד לנכסי בורח דהתם ברשות לא נחית כלומר ברשות בית דין דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא מרי לא בא ליטול עצה מבית דין ולא נמלך עליהן ומשום הכי דין הוא שיפסיד טרחו ולא יטול כי אם מחצית השבח ועוד שאפילו אם היה בא לימלך עמהן היו מוחין בידו דהא אחא קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דרבי אמי והודה לפסק של רב חסדא שלא יטול מרי כלום במחציתו של שבח המגיע לחלק הקטן ויטלו שניהם בשוה בשבח שהושבחו נכסים מחמת נכסים אחר פטירת אביהם. וקושיא דאביי שהקשה התם ידעי וקמחלי וכו' ליתא משום האי טעמא דקטן הוא ועבר על תקנת בית דין ומשום הכי קנסינן ליה אף על גב דלא ידע דימחול והשביח לאמצע ולא שקיל שליש או רביע במחצית של תינוק מהאי טעמא נמי דכיון דקטן הוא אבל אם היה גדול הוה קושית אביי קושיא ולא שקיל אותו אח הבא ממדינת הים כלל באותו שבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן כיון דלא ידעי ליה כלל דהא כברשות בית דין נחית דמי וכולה שבח שלו ובפירות הנמצאים מחוברים בשעת בואו ממדינת הים שמין כאריס כלומר אחר שחולקים הפירות באמצע נוטל במחצית שלו לשליש ולרביע כמנהג המדינה דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשמין אותו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע ובשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה כל שכן דבזריעתו שזרעה דין הוא שיטול ממנה כמנהג המדינה. ואכתי צריך עיון גדול מה שכתוב בהלכות הרי"ף ובספר המאור. עד כאן.