שיטה מקובצת על בבא מציעא כו.

אם היה כותל ממולא מהן חולקים. פירש רבינו ז"ל דכיון דכותל ממולא מהן ומילתא דספיקא היא לא שייך בה אלא חלוקה דהא כמאן דתפיסי לה תרווייהו הוי וכעומד בחזקת שניהם. הריטב"א.

מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך. ואם תאמר מאי מהו דתימא דמשום האי טעמא סלקא דעתך לומר האי סברא. ויש לומר דהכי קאמר מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך ואם כן יש לנו לומר כשהחור גבוה אצלו דהרי הוא שלו אם הוא מוחזק ומוקמינן ליה בחזקתיה קמשמע לן דחולקין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך. פירוש דכיון שהחור גבוה אצל אחד מהם שפיר הוה סלקא דעתך לומר כן ולאוקמי בחזקתו שאין דרך למלאותו כולו שמא יטלוהו לי מן הצד האחר קמשמע לן דכיון דהשתא אשכחן ליה בחזקת שנים יחלוקו ואף על גב דאוקימנא מתניתין באודרא ונסכא ליכא למיתי ראיה מיניה בדבר שאין בו סימן כדסברי מקצת רבנן חדא דאפילו נסכא הרי יש בה סימן במשקל ובמדה ואף אודרא אפשר דיש בו שום סימן. ועוד דלא אוקימנא באודרא ונסכא אלא לאפוקי ממאי דאית להו קתא ושנצי ודכוותייהו. ועוד דאדרבה סכינא וכיסא סימני יש להם ואתא אביי ואמר דאזלינן בתר קתא אי למהוי דבעל הבית או דמוצאו אבל דבעלים לא הוי דהא איאושי מייאש ואם כן נשמע מינה דמתניתין אפילו בדבר שיש בו סימן וכדפרישית לעיל וכפירוש התוספות. עד כאן.

אם היה משכירו אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. טעמא דמילתא דאף על גב דיש בו סימן אותם השוכרים נתייאשו ממנה מטעמא דמפרש בגמרא וייאוש מדעת הוא. והא דקתני הרי אלו שלו יש שפירשו דהיינו של מוצאו ואף על פי שאינו בעל החצר שאין חצרו זוכה לו שהרי אינה משתמרת לדעתה אלא לדעת הדרים שם. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר ואם היה מושכר לאחרים ומדקתני ואם היה משכירו מכלל דהכי קאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים הרי הוא שלו דקנתה לו תצרו ואפילו אין דר שם דכיון שעבר זמן השכירות נתרוקנה חצר לבעלים וכל חד איאש מיניה כי קא נפיק וכיון דכן חצרו זוכה לו לאחר ייאוש ובהיתרא אתא לידיה דמקמי הכי לא קניא ליה כל זמן דהיתה מושכרת דשכירות קניא. מרבי ז"ל.

ואמאי ניזיל בתר בתרא. פירוש קא סלקא דעתין דהא דקתני הרי אלו שלו היינו משום דכיון דדרו בו שוכרין הרבה שנה אחר שנה בזה אחר זה ואין ידוע של מי היא הוה ליה כאבדה שאין בה סימן שלא נודעו בעליה דהויא שלו ומשום הכי פרכינן דהכא נמי כמי שנודעו בעליה דמי דהא מדינא אית לן למיזל בתר בתרא כלומר אחר השוכר האחרון וכיון דכן אפילו אין בו סימן חזותו מוכיח עליו שהוא שלו והויא אבדה שיש בה סימן דליכא ייאוש בעלים וכזתים וחרובים דמי. ואם תאמר ואפילו למאי דסלקא דעתין דלא אזלינן בתר בתרא והיינו טעמא דמתניתין מכל מקום אמאי היא שלו הניחא אבדה שאין בה סימן דכיון דלא אזלינן בתר בתרא אין כאן חזותא מוכיח אלא אם יש בה סימן מאי איכא למימר הוה ליה למימר שיטול ויכריז. וליכא למימר דהשתא סלקא דעתין דמיירי באבדה שאין בה סימן דוקא חדא דהא כולה מתניתין בדבר שיש בו סימן איירי וכדפרישית לעיל ועוד מדקתני סתם אם היה משכירו הרי הוא שלו בכל דבר מיירי ואפילו יש בו סימן. ויש לומר דאין נמי נסף דמצי פריך הכי אלא דחדא מתרתי פריך וניחא ליה למפרך מהאי דאפילו תימא דמתניתין בדבר שאין בו סימן קשיא אמאי היא שלה ניזל בתר בתרא ויתננה לשוכר האחרון כי שלו היא כן נראה לי. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: וניזיל בתר בתרא. כתוב בתוספות דהיינו בעל הבית. פירשו כן דאם לא כן מה צריך לאוקומי לקמן שעשאו פונדק לשלשה גוים לימא אפילו גוי אחד אלא משום דבעל הבית דר עמהן לכך צריך לומר שלשה גוים דאם לא כן לא הוה רוב כדפירשו תוספות לקמן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. שאם היה כבר של בעל הבית הרי אלו השוכרים מוצאים אותו ואם היה של שוכר כל אחד מתייאש מפני השוכר שבא אחריה ועמד שם הוא וביתו כמה ימים ולא החזירו לו אמר ודאי דעתיה למגזליה. אי נמי בני אדם שנכנסים ויוצאים אצלו מצאוהו ואינו יודע בהם ועל כן הוא מקשה בגמרא וליזיל בתר בתרא כי הראשונים מתייאשים מפני הבאים אחריהם אבל אחרון אינו מתייאש שאין אחריו אדם ושל בעל הבית אינו שתזכה לו חצרה לפי שאינה משתמרת לדעתה הואיל ומשכירה לאחרים ועוד שהרי באה מציאה שם לפני ייאוש וחצרו לא עדיפא מידו הוא עצמו שמצא לפני ייאוש אף על פי שנתיאשו הבעלים לאחר מכאן אינה שלו. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ואמאי ניזיל בתר בתרא. למאי דסלקא דעתין עתה דטעמא דמתניתין לפי שאינו יודע למי יתן לא מיירי אלא בדבר שאין בו סימן דאי יש בו סימן יטול ויכריז. אבל לטעמא דמפרש לקמן דההוא דנפל מיניה מייאש דמימר אמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הנך וכו' איכא למימר דמיירי אפילו בדבר שיש בו סימן. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: וליזיל בתר בתרא. השתא סלקא דעתין דטעמא דהרי אלו שלו היינו משום דמשכירה להרבה בני אדם זה אחר זה וגם אין ידוע למי הוא וגם סלקא דעתין דמיירי בדבר שאין בו סימן דאי בשיש בו סימן הוה ליה למימר דיכריז וזה שיתן בו סימן יהיה לו. ואם תאמר מאי פריך לימא היינו טעמא דמתניתין משום דליכא בתרא כלל שהלך לו ופירש הקונטרס דמכל מקום יש לנו לומר דהרי היא של אחרון ושכחה משהלך לו. והקשה בקונטרס כיון דאמרינן האי סברא דשכח אם כן מאי פריך וליזיל בתר בתרא הא כמו שיש לתלות בראשונים ולומר דשכחו כשהלכו להם כמו כן יש לתלות באחרונים. ותירץ בקונטרס דכל מה ששכחו הראשונים מצאו האחרונים. ולפירוש הקונטרס לא הוי כיבוד טוב וקשה דהא משמע דהכיבוד טוב אלא משום דאזלינן בתר בתרא לכך נראה לי דמשום הכי פריך וליזיל בתר בתרא דמיירי שהוא משכירה לאחרים ודר בבית עמם וכשהולכים הוא נשאר בבית ולהכי פריך וליזיל בתר בתרא כלומר לבעל הבית יהא דודאי היא שלו. עד כאן.

לעולם מעשר. כתוב בתוספות ואין לתלות דמן המוכרים נפלו וכו'. אין להקשות איך נתלה במוכרים להקל דיש לומר סמוך מיעוטא דלוקחים חולין למחצה והוו לוקחי מעשר מיעוטא. עוד כתוב בתוספות ועוד דמוקמינן לה אחזקה. פירוש כיון דמספקא לן אי מלוקח אי ממוכר נפלו אזלינן בזה בתר חזקה דמלוקח נפלו שהיו בידו תחלה כי נסתפקנו ולא אזלינן בתר חזקה שהיו חולין בתחלה. גליון.

ובהר הבית שלא לפני סוחרי בהמה חולין. מפרש בשקלים ירושלמי שרוב מעות הנמצאים בהר הבית של לשכה הם שהרי אין אדם רשאי ליכנס שם במקלו ובאפונדתו וחזקה אין אדם מוציאן מן הלשכה עד שמחלל אותם על הבהמה. הראב"ד.

כתוב בתוספות ויש לומר דאין איסור להכנס אלא במעות הצרורין וכו'. ובירושלמי תני בפונדתו מבחוץ משמע דוקא מבחוץ שהוא דרך בזיון אבל מבפנים לא. תוספות שאנ"ץ. ובירושלם שלא לפני סוחרי בהמה בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר שכל מי שיש בידו מעות מעשר שני מעלן ברגל לאכלם שם ורוב המעות של המעשר הם.

ואמר רב שמעיה מה טעם בשאר ימות השנה חולין נאמר משעת הרגל נשארו שם. (הראב"ד).

הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום אלמא אמרינן וכו'. פירש רש"י אלמא בדבר העשוי להתכבד אמרינן קמאי אזלי והני אחריני נינהו הכי נמי סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש זויותיה ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרון שכח דאלו הראשונים שכחה כבר מצאו אחרונים. ויש ששבשו פירוש רש"י. ונראה לי פירוש לפירושו דאף על גב דכיבוד איכא לא מהני כיבוד לומר הא ודאי כיון שנתכבד לא נשאר בו כלום. ואם תאמר שמא לא כבד יפה גם הראשונים יש לך לומר שמא לא כבדו יפה ושכחו אלא הכיבוד מועיל לעשות מה שלפניו מיעוטא ובמילתא דלא שכיחא והוי דבתריה רובא וכדאמרינן בשוקי ירושלם שהן עשויין להתכבד בכל יום דהוה ליה דמקמי כיבוד מיעוטא ודבתרא כיבוד רובא. והכא נמי כל השוכרים הראשונים כולם מתבטלים כל אחד בשל הבא אחריו במיעוט ברוב אבל באחרון שאין אחריו כלום אין בטול ועל כל פנים שלו הוא ושכח ולא מצאו בכיבוד וכיון דכן לא מייאש מיניה. ובתוספות הקשה היכי אמרינן דסמכינן על הכיבוד לבדו דהא אמרינן בפרק דם הנדה השרץ שנמצא במבוי לא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק כלומר דלא סמכינן אכיבוד לבדו בלא בדיקה והם ז"ל תירצו דהתם נמי מפני ששוקי ירושלם עשוין להתכבד ולהבדק בכל יום מפני הטומאה והכא נמי גבי שוכרין הכי קאמר שהבתים עשויין להתכבד ולהבדק לכל שוכר כשיוצא מן הבית.

ולפירושם קשיא טובא דכיון דאיכא כיבוד ובדיקה שהם טובים למה נאמר ששכח האחרון יותר מן הראשונים. והוצרכו לפרש דהכא מיירי בשבעל הבית דר תמיד עם כל שוכר ושוכר ולהכי פרכינן אמאי הוי של מוצאו דהא ודאי של בעל הבית הוא שנשאר שם תמיד אחרון כי כל שוכר ושוכר יוצא והולך לו והוא נשאר שם וכיון דכן כי כל השוכרים כולם כבדו ובדקו אינן שלהן ושל בעל הבית הוא שנשאר שם ולא כבד. וקשה לי טובא לישנא דניזיל בתר בתרא. ועוד דהא פרישנא במתניתין דכי קתני הרי הוא שלה על בעל הבית קאי. ועוד מדקתני אם היה משכירו לאחרים משמע שכולו היה מושכר לאחרים ולא היה בעל הבית דר שם. ובמה שפירשנו נתיישב הכל יפה דלעולם אין כאן אלא כבוד לבדו והכיבוד עושה מה שלפניו מיעוט ומה שלאחריו רוב למיתלי ביה והיינו ההיא דפרק דם הנדה דכיון דהוחזקה טומאה במבוי זה אין הכיבוד מועיל לסלק חשש מלפניו לגמרי אפילו במילי דעלמא ועשוי הוא כעדשה מן השרץ או שרץ קטן שנשאר ולא נסתלק בכיבוד אין לנו כח לסלק טומאה מן המבוי שהוחזקה בו טומאה עד דאיכא כבוד ובדיקה שמסלק לגמרי חשש מכל מה שלפניו כן נראה לי וכן פירשתי לפני מורי הלוי והודה לדברי וצוה עלי להגיה כן בחידושים שלי. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: הואיל ושוקי ירושלם עשוין להתכבד בכל יום. ובית נמי הרי עשוי להתכבד בכל יום ובודאי של אחרון היה ואינו מתייאש שהרי לא בא אדם אחריו. עד כאן.

כתב הגליון וזה לשונו: הכא נמי נימא קמאי אזול וכו'. הקשה רש"י ויתרץ כגון שאין אדם דר בו עתה. ותירץ דאי הכי הוי דבתרא אותו שהיה דר בו אחרון. עד כאן.

הכי גרסינן קמא קמא אזיל וכו'. אף על גב דבמתניתין איירי בשנמצא בחור בכותל או בסדקין דהיינו גומא מדקתני אפילו נמצא בתוך הבית דמשמע כל שכן בחורין ובפרק קמא דפסחים אמרינן דגומא לא מבדקה. יש חילוק בגומות איכא דמבדקה וכו'. הרא"ש. וכתוב בגליון כתוב בתוספות לא משמע שיהא בסדק עמוקה וכו'. פירוש דאם כן לא הוי בתוך הבית. עד כאן.

כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם. פירוש שהיו דרים שם בבת אחת דליכא למידע ממאן נפלו וכיון דכן מאן דנפל מיניה מייאש ואפילו בדבר שיש בו סימן. ופרכינן שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל פירוש דאף על גב דרבי שמעון בן אלעזר לא אמר אלא במקום שהרבים מצויין כגון סרטיא ופלטיא הכא כיון דפונדק הוא שלנים שם עוברים ושבים ופעמים שעומדים שם קבועים תדיר דילמא איכא בבעלי הפונדק מאן דלא מעלי וההוא מיעוטא חשוב כרובא דסרטיא דהולכים שם דרך העברה וכההיא דאמרינן לעיל בתי כנסיות דידן ויתבי בהו גוים. ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתניתין בדבר שיש בו סימן דומיא דההיא דרבי שמעון בן אלעזר. הריטב"א. והראב"ד כתב וזה לשונו: כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כאחד והוי מקום שהרבים מצויין שם כרבי שמעון בן אלעזר משום לתא דידהו אתי גוי ועייל להתם רבים שלשה. עד כאן.

וכתב הגליון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. נראה דנקט שלשה ישראל משום דשלשה מיקרו רבים ותלינן דילמא איכא בינייהו אחד שאינו הגון ומייאש דהיינו טעמא כדאמרינן לעיל. אבל שנים לא איקרי רבים מצויין שם ולא חייש לבני אדם שאינם מהוגנים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. פירוש ואפילו שנפל ממי שיצא אחרון טרם אלו הנה הוא מתייאש כסבור שאלו לקחוהו. וקא סלקא דעתין השתא משום דהוי כמקום שהרבים מצויין שם דומיא דסרטיא ופלטיא ומשום הכי אקשינן שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל הקשו בחידושין היכי אתיא אפילו כרבי שמעון בן אלעזר והא איהו לא קאמר אלא בסרטיא ופלטיא בלחוד. ותירצו דאנן הכי קאמרינן מדסבירא לך דבשלשה ישראל מייאש שמעתיך כרבי שמעון בן אלעזר שייכא דכרבנן לא אתיא כלל. ומיהו אפילו כרבי שמעון בן אלעזר ודאי לא מתוקמא דאיהו לא קאמר אלא בכעין סרטיא ופלטיא וזה דוחק. ולי נראה משום דפונדק לנים בו אנשים זרים מחוץ לעיר משמע ליה דהוי כסרטיא ופלטיא דטעמא דסרטיא ופלטיא משום דשכיחי בהו אינשי טובא ואפשר דאיכא בהו אינשי דלא מעלי ולא מכרזי אבדתא הכא נמי כיון שהם זרים ואינם מבני העיר הנה הוא מתייאש לפי שכיון שאינם מבני העיר אפשר שהן חשודין דלא מהדרי אבדתא ולהכי נקט פונדק. עד כאן. אמר הכותב לא ידעתי הפרש בין בני העיר לאנשי עיר אחרת להיות חשודין אלו ולא אלו. הר"ש די וידש.

כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים. פירוש דאף על גב דרוב ישראל משתמשים בפונדק כיון שהגוים הם קבועים בפונדק כרוב גוים דמי ישראל דנפל מיניה איאושי מייאש אף על פי שיש לו סימן דמימר אמר גוי שהוא קבוע התם משכח ליה. ובדין הוא דבחד גוי דקבע סגי כדאיתא לעיל גבי בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא איידי דנקט שלשה ישראל נקט נמי ג' גוים. אי נמי שהגוים הללו שוכרי הפונדק לא היו קבועים שם לגמרי כאדם בביתו ולהכי בעינן ג' דהשתא הוו להו כרוב גוים. הריטב"א. והראב"ד פירש וזה לשונו: שעשאו פונדק לשלשה גוים וישראל אחד ביניהם וברוב גוים ודאי הלכה כמותו והוא הדין לשנים ואיידי דאמר בתחלה שלשה אמר הכא נמי שלשה. ע"כ.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: שעשאו פונדק לשלשה גוים. לאו דוקא שלשה דהוא הדין אפילו אחד אלא דנקט שלשה כדנקט גבי ישראל. והא דנקט פונדק גבי גוים לרבותא שאף על פי שלא עמדו שם אלא לינה אחת או שתים מתייאש האובד שסבור הגויים ימצאום כיון שלנו שם. עד כאן. כתבו בתוספות ובפחות משלשה לא מיקרי רוב. פירוש וחיישינן דילמא הוי דבעל הבית ואיהו לא מייאש כדפירש תוספות לעיל שסבור שהיום או מחר ימצאנו אבל כי איכא שלשה תלינן ברוב דמגוים נפל ולכן צריכין לומר שעדיין ישנן בבית דאם לא כן הוי דבעל הבית ולא שלהן דמסתמא כבדו ובדקו כשהלכו. גליון. וזה לשון תוספות שאנ"ץ: שעשאו פונדק לשלשה גוים. ואם תאמר למה לי שלשה אפילו חד גוי כיון דתלינן בבתרא והגוי הוא האחרון. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין דאיתיה לבעל הבית בהדיה ודרים דקתני אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו דמשמע אפילו מצא בתוך הבית דמוכח מלתא טפי דמבעל הבית נפל אפילו הכי הרי אלו שלו. והשתא ניתא נמי הא דפריך ניזיל בתר בתרא ולא משני כגון דליתיה לבתרא קמן דהאי בתרא דקאמר היינו בעל הבית שהשוכרים הלכו להן ובעל הבית נשאר שהיה עומד עמהן בבית. עד כאן.

אמר רבה בר אבוה אפילו תימה לשלשה ישראל. כתוב בתוספות מילתיה דבר קפרא מפרש וכו' פירוש דאי הוה מצי למימר דאמתניתין קאי אז היינו אומרים דהפירוש שלשה ישראל עם הבעל הבית אבל מדקאמר אפילו תימא משמע דקאי אבר קפרא דאמר שעשאו פונרק לשלשה לכך מקשים תוספות. גליון. וזה לשון תוספות שאנ"ץ לקמן: משלשה אינו חייב להחזיר והיינו לטעמיה דלעיל דמייאש דמתניתין דקאמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הני. ואם תאמר ולמה לי למנקט שעשאה פונדק לשלשה אפילו לשנים נמי כיון דאיכא בעל הבית בהדייהו כדפרישית לעיל מייאש האובד. ויש לומר דאגב דנקט מעיקרא ג' משום רבים מצויים שם נקט נמי בתר הכי ג'. ומיהו לכאורה נראה שרב נחמן בא להעמיד על דברי בר קפרא דאפילו בשלשה ישראל קאמר מטעם דמפרש. וצריך לומר דלהכי נקט שלשה לפי שאין חושדין את בעל הבית. עד כאן. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: היה משכיר את ביתו לאחרים והיו עומדים בבית ג' בעלי בתים שנים מהם גוים וישראל השלישי אפילו אם מצא בתוך הבית הרי זה שלו. והוא דשתיך טפי דודאי נתייאשו הבעלים של הבית. ואי לא שתיך אי דיירו בה הני גוים וישראל שנה אחת או שתים דאיכא למימר אם איתא דלמרא דביתא הוה שתוכי הוה מישתיך איכא למימר נמי דהרי זה של מוצאה כיון דדיירי בה השתא תרתי גוים ולא דייר בה אלא חד ישראל. ונראה מסוגיית ההלכה שאם היה משכיר הבית לאחרים ישראלים זה אחר זה. הרי הן של שוכר האחרון. וכן כתב הר"ם. ואם השכירו לשלשה גוים כאחת הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו ואף על פי שקודם לכן השכירו כבר לישראלים מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאו פונדק. היו שלשתם ישראלים הרי זה יחזיר להם. ונראה לומר דלא שתיך טפי דאי שתיך טפי איכא למימר דלקמא דהוא מרא דביתא מהדר. עד כאן.