שיטה מקובצת על בבא מציעא כא.

תא שמע סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואי בשיוצא מתחת ידי לוה פשיטא דבעי קיום אלא לאו בשיוצא מתחת ידי מלוה. תא שמע סמפון שיש עליו עדים כשר ואי ביוצא מידי לוה פשיטא דבעינן עדים אלא לאו ביוצא מידי מלוה ולגופיה אתא לאשמועינן דלא אמרינן ספרא איתרמי ליה וכתב. הראב"ד. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: סמפון שיש עליו עדים ואשתכח בידא דירתיה דמלוה אי מסהדי סהדי עליה דודאי פרעיה לאבוהון מהימני ואף על גב דהוה כתיב בשטרא הימנותא כיון דאודי קמייהו דפריע ההוא שטרא ואמר להו דליחתמו ליה תברא. כן נראה. אבל אי ליתנהו לסהדי לא חיישינן לההוא סמפון מהאי טעמא דלעיל. ואי אית בית אשארתא דדייני כשר דכולי האי לא הוה טורח מלוה אי לא הוה פריע. עד כאן.

מאי עדים עדי קיום. דמלוה לא יקיים שובר כי היכי דלוה לא מקיים שטרא. הרא"ש. והראב"ד פירש עידי קיום דאמרינן אנן ידעינן דפריעי. עד כאן.

אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש. לאו שאין עליו עדים כלל קאמר דההוא פשיטא דפסול דחספא בעלמא הוא ואין מועיל שם שלישות. אלא לפי שפירשנו לעיל יתקיים בחותמיו דשיילנא להו לסהדי קאמר השתא דאם אין העדים כאן שיאמרו לנו אי פריע אי לא פריע מהימנין ליה לשליש. אי נמי לאחר שפירשנו ההיא דיש עליו עדים כשר דהיינו עדי קיום מפרשים נמי להך בעדי קיום אין עליו עדים עדי קיום קאמר. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: אין עליו עדים ביוצא מתחת ידי שליש. פירוש לאו כפשוטה דאם כן מאי הימניה לשליש אלא הכי פירושו שאין עליו עדי קיום ואפשר לקיימו ויוצא מתחת ידי שליש הרי הוא נאמן אף על פי שהוחזק בבית דין דלא מצי למקלייה והיינו דאיצטריך טעמא דהא הימניה דכיון שהפקידו אצלו בלא עדים ושטר כבר האמינו עליו כשנים ולפיכך בלא שום מיגו נאמן ואפילו הוא קרוב אהני ליה כאותה ששנינו נאמן עלי אבא. ויש לפרש אין עליו עדים כלל אלא שיוצא שטר החוב מתחת יד שליש ואומר שהשובר קיים הוא הרי זה נאמן עליו דהא הימניה וכדפרישנא. ולהאי פירושא לא היה צריך לומר אין עליו עדים שאין זה מעלה ומוריד אלא דנקטיה אגב רישא. עד כאן.

ובשיטה כתוב ואין עליו עדים. נראה לי דאין עליו עדים כלל קאמר אלא שכתוב בכתב ידו של מלוה וכיון דיוצא מתחת יד שליש ודאי השלישו בידו והימניה מלוה לשליש. וכן יוצא אחר חיתום שטרות נמי אף על פי שהוא ביד מלוה אי לאו דפריע הוא לא הוה מרע לשטריה למכתב בתוכו שובר. עד כאן. וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: סמפון היוצא מתחת ידי שליש מכתיבת המלוה וחתימתו כשר דהא הימניה לשליש ויעשה בו כדברי השליש. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש. פירוש שהמלוה מסר שטר חובו לידו אימתי שיפרענו שליש חובו או חציו שיתן לו את השובר ההוא וכיון דאי בעי מסר ליה לשטריה כי אמר פריע הוא מהימן. אבל אם לא מסר לו שטר החוב שלישות השובר אינו כלום דמי יימר דאיהו עבדיה שליש דילמא שקרא הוא. ואיכא למימר דאפילו בשלישות השובר נמי הוי שליש דכיון דיש עליו עדים חתומים ומקיימים חתימתם הא ודאי מיד מלוה נפק ליה ליד השליש הילכך אף על גב דליכא עליה עידי פרעון שליש מהימן. עד כאן. והרשב"א הקשה על הפירוש הראשון דאם איתא שהשטר והשובר שניהם יוצאים מתחת יד שליש מאי איריא מחמת שובר תיפוק ליה משום נאמנותו של שליש שהשטר בידו וכעובדא דסבתא דבשילהי זה בורר וכדדייק לה רבא התם לההיא מהא דסמפון היוצא מתחת ידי שליש. עד כאן.

יוצא לאחר חיתום השטרות. פירוש שיש פרעון כתוב בסוף השטר לאחר חיתום העדים הרי זה כשר ואפילו כתוב בכתב ידי לוה בלא שום עדים כלל ואפילו יש בשטר החוב נאמנות והא מטעמא דמפרש ואזיל דאי לאו דפרע לא הוה שביק למכתב הכי בשטריה. ואפילו הכי אם נמצא גדר או חתך אחר חיתום העדים שורת הדין דלא מרעיה שטרא כלל ומאן דאמר דפרעון הוה כתיב ביה עליו להביא ראיה. וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל בתשובת שאלה וכן דעת רבינו בשם רבו רבינו הרמב"ן. הריטב"א ז"ל. כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות סמוך לחתימת העדים ממש הרי זה כשר ואי לא פרעיה לא הוה מרע מלוה שטריה כולי האי דהא אי הוה פסיק ליה בתר הכי לא הוה קיומי לשטרי אלא בלפופי ניירא אחרינא ואיכא למיחש עליה דשטרא דילמא סמפונא הוה ביה ואיקרע.

ירושלמי ולא הביאו רבינו הגדול זצ"ל. סמפון היוצא על דייתקי יעשה מה שבסמפון שאין אדם עשוי לפגום דייתקי שלו. עד כאן.

דהא הימניה מלוה לשליש. ואם תאמר תיפוק ליה דאי בעי שליש יהיב ליה ללוה. ויש לומר כגון דאיתחזק בבי דינא כדאמרינן בסוף פרק זה בורר כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן פירוש שראוהו בית דין בידה קודם שאמרה פרוע הוא דשוב אינה נאמנת עליה שהיה לה מיגו קודם לכן ולא כמו שפירש הקונטרס לשם איתחזק בבי דינא מקויים דמה לי מקויים ומה לי שאינו מקויים וכן בסוף פרק מי שמת והוא שהוחזק כתב ידם בבית דין לא כמו שפירש שם בקונטרס דבקיום איירי. והא דפריך בסוף פרק זה בורר מהך ברייתא לא הוה מצי לשנויי דדילמא הכא מהימן מטעם מיגו כגון דלא איתחזק דמשמע ליה דבכל ענין איירי מדלא מפליג. ועוד מדקתני ויוצא מתחת ידי שליש ולא קתני ויוצא מתחת ידי אחר משמע דמתורת שלישות מהימן אפילו היכא דליכא מיגו. תוספות שאנ"ץ. פרק אלו מציאות

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. פירוש הא מדקתני אלו מציאות שלו ולא קתני אלו מציאות שאינו חייב להכריז היינו לאשמועינן שאפילו הביא הלה עדים שנפל ממנו אין נותנין לו דכיון דדבר שאין בו סימן הוא איאושי מיאש מסתמא ונעשה הפקר.

אלו מציאות שלו. הוה ליה למימר כל דבר שאין בו סימן הרי הוא שלו דכל הני דמני ואזיל לית בהו סימן והא דפרטינהו משום דאשמועינן בכל חדא מידי, דבמעות ובפירות אשמועינן לאביי דאיידי דחשיבי או יקירי איכא יאוש מדעת, ואליבא דרבא אשמועינן דיאוש שלא מדעת שמיה יאוש. ובכריכות ברשות הרבים אשמועינן דמקום לא הוי סימן כיון דמנשתפו וסימן אחר בגופן נמי לא הוי סימן לפי שכל שהוא עשוי להדרס ברגלי אדם אינו סימן לסמוך עליו ולא קאמר אלא בדדמי. ובעגולי דבילה אשמועינן דאף על גב דהאי מכריז דבילה מצאתי ואידך אומר עגול הוא לא הוי סימן. וכן בככרות של נחתום אין סימן שבו סימן דרובה הכי איתנהו. ובחתיכות בשר אף על גב דאמר מקומן ושמן של חתיכות. ובגיזי צמר אשמועינן שאין קשירתן וכריכתן סימן. וכן בפשתן אף על גב דאמר אניצן הן. ובלשונות קמשמע לן דצבע לא הוי סימן. הריטב"א. וזה לשון הרשב"א: הא דקא מני הני ואזיל לאו דוקא הני בלחוד אלא כל דבר שאין בו סימן ונקט אלו לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לאשמועינן דאפילו הכי הרי הן של מוצא מיד דמשום דחשיבי או יקירי מידע ידע כדאיתא בגמרא. ולרבא אשמועינן מתוך יתורא דכל הני דמני ואזיל או מתוך משמעות דחדא מינייהו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. עד כאן.

כריכות ברשות הרבים וכו'. כתבו בתוספות למאן דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכו' ומיירי דאשכח דרך הינוח וכו'. ומהאי טעמא כי פריך בגמרא לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מכולה מתניתין לא פריך מכריכות דכולהו איירי דרך נפילה ולהכי פריך הא לא ידע דנפל מיניה, אבל כריכות דרך הינוח מידע ידע. הרא"ש.

מצא פירות מפוזרין. פירוש כגון תבואה וקטניות והרי אלו שלו לפי שאין בגופן סימן. וגם אין לומר שיהא מקום סימן למאן דאית ליה הכי בגמרא דמיירי שניכר שבאו כאן דרך נפילה ולא דרך הנחה ואם כן לא ידע אנה נפלו לו. וכן אין לומר מדה או מנין להוי סימן דכיון שהוא דרך נפילה הרי לא ידע מדה ומנין שהרי נפלו לו אחת הנה ואחת הנה. בגמרא איכא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ושבאו שם דרך הנחה אלא שהניחוה מפני הטורח. ומיירי בקב בארבע אמות ומדין אבידה מדעת בעלים נגעו בה כדאיתא בגמרא. הריצב"ש.

אמר הכותב. צריך עיון בזה שאמר וכן אין לומר מדה או מנין וכו' שאף על פי שאפשר שנפלו אחת הנה ואחת הנה גם כן אפשר שנפלו כולם במקום אחד וכיון שמצינו סימן המנין מסכים עם מה שמצא הרי ידענו שנפלו במקום אחד ויחזיר. הר"ש די וידאש.

ויש לומר דמטעם יאוש הוא. מעות מפוזרין גם כן אין סימן בגופן וכן מקום ומנין אין לומר כאן שהרי דרך נפילה באו שם ולא ידע מקומן ומניינם ולכן מתייאשים הבעלים.

כריכות ברשות הרבים. בגמרא פליגי בה רבה ורבא דרבה מוקי לה בדאית בהו סימן דהיינו הקשר שהוא משונה משאר קשרים ומשום הכי ברשות היחיד חייב להכריז אבל ברשות הרבים הרי אלו שלה לפי שהסימן עשוי להדרס ברגלי הרבים וסבירא ליה סימן העשוי להדרס לא הוי סימן והבעלים מתייאשים ממנו שסבורים שקודם שיבא ליד איש יהיה נדרס וישחת הסימן. ומקום, סבירא ליה דלא הוי סימן. ורבא סבירא ליה בגמרא דסימן העשוי לידרס הוי סימן ואין הבעלים מתייאשים מהם סבורים שקודם שיהיה נדרס ונשחת הסימן ימצאנו איש אלא הכא בשאין בהם סימן כגון שהקשר הוא שוה לאחרים אבל סבירא ליה לרבא דמקום הוי סימן ומשום הכי ברשות היחיד חייב להכריז וכגון שניכר שבאו כאן דרך הנחה ושכחום בעליהם אבל ברשות הרבים הרי אלו שלו לפי שברגלי הרבים הם מתגלגלים ממקומן ולא ימצאו במקום שהניחום. ומנין ליכא למימר הכא דכיון שהם מתגלגלים ברגלי רבים אפשר שלא ימצאו ביחד וזה ימצא אחת וזה אחת. אי נמי דמיירי בשלא מצא כי אם אחת ואחת אינו סימן מנין ומאי כריכות כריכות דעלמא. או אפילו בשמצא שנים אין שנים סימן מנין דהא כריכות מכריז וסתם כריכות שנים כדאמרינן בשילהי פרק קמא גבי שטר. עגולי דבילה וככרות של נחתום אלו ודאי דרך נפילה באו כאן שאין דרך להניחם ברשות הרבים ומשום הכי אין כאן סימן מנין ומקום. גם בגופן אין סימן שהרי כל העגולים והככרות שוות. מחרוזות של דגים אין כאן סימן בגופן שהרי הקשר שוה לכל הדייגים כדמפרש בגמרא בקטרא דציידי דכולהו קטרי הכי וכן אין מנין הדגים שבמחרוז סימן דמיירי במניינא דשוין דכל המחרוזות דרך לכל הציידים לעשות ממנין שוה כדאיתא בגמרא. וכתב אף על פי שאין מנין הדגים שבכל מחרוז סימן יהיה מנין המחרוזות סימן. הא אמרינן בברייתא בגמרא דמיירי בשמצאן אחת אחת אבל בשמצאן שתים שתים מנין המחרוזות הוי סימן שהרי דגים הוא מכריז ולא מחרוזות ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. או יש לומר דמיירי במחרוזות הרבה וכיון דבדרך נפילה באו אין כאן סימן מנין וכי אמרינן בגמרא דבמצאן שנים שנים הוי מנין סימן רצה לומר שהמחרוזות קשורים זה בזה שנים שנים דכל שהם קשורים ודאי כאחת נפלו. והיינו דלא מקשינן בגמרא וליהוי מנין סימן בכל הני דמתניתין כי אם בדגים לפי שהם קשורים במחרוז ואפילו באו דרך נפילה יהיה סימן מנין הדגים שבכל מחרוז. עד כאן לשון הריצב"ש.

ככרות של נחתום. כל הככרות של נחתומין שוין ועשויין בדפוס אחד מה שאין כן בככרות של בעל הבית שיש לכל אחד ואחד סימן משונה מחברו לפי שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה ואינו יכול למלא הוא לבדו תנור אחד אלא אם כן יהיו חמשה או עשרה בעלי בתים ומשום הכי צריכין סימנים משונים זה מזה אבל נחתום שאופה פת מרובה וממלא תנור אחד הוא לבדה אינו צריך לשום סימן כלל. ה"ר יהונתן.

ממדינתן. פירוש מקישורן שדרך לקשרן יחד אחר גזיזתן. כמו כיון שהותרו ראשי מדנים שלה בפרק קמא דסוכה. וכמותרי מדני דאסא דפרק במה מדליקין. וכמו התקשר מעדנות כימה. הרא"ש.

גירסת מקצת הספרים דרבי מאיר. ולא נהירא אלא סתמא היא וכיון דסתם לן רבי כוותיה הלכה כמותו ואף על פי שיש מחלוקת בצדו. וכדכתיבנא בכמה דוכתי. הריטב"א.

גמרא: וכמה אמר רבי יצחק קב מפוזר בארבע אמות. ומקשינן עליה אי דרך נפילח אשכחינהו אפילו יותר מקב שלו הן אי דרך הנחה אשכחינהו אפילו פחות מקב לא יגע בהן. ופריק רב עוקבא מתניתין במכנשתא דבי דרי פירוש בכיבוד הגרנות כשמכבדין הגורן בשעה שמפנין התבואה מן הגורן אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ארבע אמות לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו לפיכה הן שלו אבל קב בפחות מארבע אמות לא מפקר להו ולפיכך לא שקיל. רבינו חננאל.

מצא פירות מפוזרין בכמה. פירוש בכמה שיעור של פירות ובכמה שיעור שיהא שלו אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ופרכינן היכי דמי אי בדרך נפילה אפילו טובא נמי פירוש וקושיין אפילו לאביי וכגון דהוו פירות דיקירי דידע בהו לאלתר דהוה ליה יאוש מדעת. הריטב"א. איכא דקשיא ליה כיון דקסבר תלמודא אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי מאי קא בעי מעיקרא וכמה. ומפרקי דרבי יצחק גופיה קאמר הכי וכמה קב בארבע אמות. וכך הם מפרשים הא דאמרינן לקמן גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובעי בגמרא לעולם ואמר רב יהודה שלשה ימים והדר אקשי היכי דמי וכו' וכיון דקא קשיא ליה היכי דמי אמאי בעי מעיקרא וכמה אלא רב יהודה הוא דבעי ליה. וכיוצא בזה בפרק לא יחפור הכא במאי עסקינן מן הצד וכמה כמלוא רוחב חלת וכו' והלא מציץ וכו'. וכך שמעתי ודבר נכון הוא. ומכיוצא בזה מה שאמרו בפרק קמא דחגיגה עבדים מנא לן אמר רב הונא אמר קרא וכו' והדר פריך והא למה לי קרא וכו' וכן במקומות הרבה בתלמוד. וכן זו שאמרנו בפרק קמא רבה לא אמר כרבי זירא מתניתין אלימא ליה לאקשויי על דרך זו היא דמעיקרא תלמודא קאמר לה. אלא שאותה שבפרק לא יחפור אינה דומה לאלו ועיקר פירושה כך הוא דלאו בארבע אמות ניחא ליה למקשה ולא בכמלא רוחב חלון ניחא ליה אלא בשיעור בינוני כגון שני אמות וכיוצא בו. ומיהו הכא איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמי למתניתין בקב בארבע אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא. ומפרקי משום דאביי דהילכתא כוותיה לא מצי לאוקמי למתניתין אלא בהכי כדאמרינן לקמן ולהאי טעמא איכא למימר דגמרא דקא בעי וכמה במכנשתא דבי דרי מוקי לה למתניתין ועלה קא בעי וכמה ועלה אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ואם תאמר אי הכי היכי אקשינן אי דרך נפילה טובא נמי דמשמע דדרך נפילה הרי אלו שלו ואלו לאביי דרך נפילה לא הוו שלו. איכא למימר גמרא לא הוה ידע דעתיה דמאי דמקשה וכמה ולא דעתיה דרבי יצחק ולהכי קאמר אפילו טובא נמי דיניה בקב בארבע אמות עד שבא רב עוקבא ולימד. דמתניתין במכנשתא דבי דרי היא לכולי עלמא בין לדעת השואל בין לדעת רבי יצחק. ויש לפרש דרבי יצחק לאו לאוקמי למתניתין במכנשתא דבי דרי בלחוד אתא אלא הכי קאמר מכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות הרי אלו שלו ודינא אתא לאשמועינן אבל משנתנו מילתא פסיקא קתני לכל דבר שאינר דרך הנחה. וכן אתה צריך לפרש הא דאמרינך לקמן אמר רב יהודה שלשה ימים ואוקימנא בחשוכתא ובקדמתא דרב יהודה לא הוה צריך לאוקמי מתניתין בחשוכתא ובקדמתא ובשלשה ימים אלא הכי קאמר מתניתין דקתני פרה רועה בדרך אין זו אבידה לאו לעולם קאמר אלא כל זמן שנראה שמדעת בעלים עומדת שם ופעמים דשלשה ימים ולא יותר כגון בחשוכתא ובקדמתא. ויש לי לומר דהתם משום הכי מוקי בחשוכתא משום דאי ביממי פשיטא שאין זו אבידה וכן עיקר. וזו שהביא רבינו בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו. ונראה לי שהוא סובר דבתר דמתרצינן בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא ויהיה נכון הפירוש האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתנו במכנשתא דבי דרי דוקא שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: אמר רב עוקבא בר חמא הכא במכנשתא וכו'. איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמי במכנשתא דבי דרי ובקב בארבע אמות דוקא לוקמה במציאה דעלמא ודרך נפילה ואפילו טובא נמי. ויש מי שאומר דאיצטריכא ליה משום דסבירא ליה כאביי דהלכתא כוותיה דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והילכך מתניתין לאו במציאת דעלמא אלא במכנשתא דבי דרי דוקא דאבידה מדעת היא. ותדע לך מדאקשינן מינה לאביי ולא אשכחינן לה פיתרי אלא במכנשתא דבי דרי וכן אמר רבי יצחק לקמן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה לתרץ אליבא דאביי.

ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה להדיא היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. יש לומר דמאן דמקשה הכין הוה סבירא ליה כרבא ואמר ליה רב עוקבא דדוקא במכנשתא דבי דרי ועל כרחך משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואינו מחוור בעיני דכיון דקיימא לן כאביי היכי הקשו בגמרא להדיא מסבריה דרבא דהאי קושיא לישנא דגמרא היא ואליבא דהלכתא איתמרה. ויש לי לומר דלטעמיה קאמר ליה דקא סלקא דעתיה דכיון דאוקימנא כקב בארבע אמות משמע משום דנתפזרו לו הוא וכרבא סבירא ליה ומשום הכי אקשי ליה אי דרך נפילה אפילו טובא דאי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. ויש לומר עוד דרבי יצחק לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי אתא ולומר דמשנתנו בכל אבידה קא מיירי ואפילו באבידה מדעת דהיינו מכנשתא ובשאין שם יתר מקב בארבע אמות. ומיהו בעלמא אי דרך נפילה אפילו טובא נמי משום דכיון דיקירי מידע ידע. והא דאוקי לקמן אליבא דאביי במכנשתא היינו מקמי דידעינן ההוא טעמא דיקירי הא בתר דאיצטריך לתרוצי בעגולי דבילה ומשום דיקירי מידע ידע אף מצא פירות מפוזרין נמי לא אצטריכינן לאוקמי דוקא במכנשתא דבי דרי אלא אפילו בעלמא נמי. וכן נראה דעת הרי"ף שכתב בהלכות קושיא זו דהיכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי לא כפירוש זה למה כתב כן והלא אינה אלא כדעת רבא ואנן קיימא לן כאביי. ובזה נתכוונו דברי הרב. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רבי יצחק קב בארבע אמות ורב עוקבא דמפרש לה במכנשתא דבי דרי כלומר דלאו אבידה הוא אלא משום דמפקר לה משום דקשיא למו תרתי למה לי מה לי מעות מה לי פירות. וסיפא דקתני להו באלו שחייב להכריז איידי רישא נסיב להו. אי נמי משום דקא בעי למתני במטבעות. ע"כ.

בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו. פירוש בשתי אמות על ארבע דהוי פלגא דאילו שתי אמות על שתי אמות ריבעא הוא. וקבים בשמונה אמות נמי דנקט היינו בשמונה אמות על ארבע דהוה ליה כפלא דארבע אמות מרובעות. הריטב"א.

חצי קב בשתי אמות מהו. צריך עיון דמאי קמיבעיא ליה דפשיטא דהוי טעמא משום דנפיש טרחייהו דהא קב בשלש אמות דלא נפיש כולי האי טירחיה לא מיאש או יותר מקב דחשיב אלמא דתלוי בתרווייהו. וכל שכן לפירוש אחר שבתוספות דפירשו דבעי בשתי אמות על שתי אמות למה לא שאל חצי קב באמה. וגם צריך עיון למה לא כלל כל הבעיות יחד אם הדבר תלוי בנפיש טירתייהו אי בחשיבותא דכולהו שייכי בהדי הדדי ומאי אם תמצא לומר איכא הכא. מיהו לפירושא קמא שבתוספות אז הוא קל ליישב דודאי תלוי בשניהם והכי קאמר משום דנפיש טירחייהו לכך קשה לו להתחיל אבל חצי קב בשתי אמות דלא נפיש טירחייהו לא מיאש או דילמא משום דלא חשיב קב אחד לטרוח טורח כזה וכל שכן חצי קב בשתי אמות דלא חשיבי לאותו טורח ובתר הכי אם תמצא לומר משום דלא חשיבי אם כן כל שכן מצי קב כדפירשתי. מכל מקום תיבעי לך בקביים בשמונה אמות וכי נימא טעמא דקב בארבע אמות משום דנפיש טירחייהו יותר מן החשיבות אם כן כל שכן קביים בשמונה אמות או דילמא אחרי שקב אינו דבר חשוב לכך קשה לו הטורח שהוא יותר מן החשיבות אבל קביים בשמונה אמות לא יקשה לו טורח גדול כיון שהוא דבר חשוב. ולפירוש שני יש לפרש דקמיבעיא ליה קב בארבע אמות משום דנפיש טירחייהו יותר משוה הקב אבל חצי קב בשתים על שתים לא נפיש טפי או דילמא מחמת שקב אינו דבר חשוב לא יחפוץ לטרוח בזה אפילו טורח הראוי לו ואם כן חצי קב בשתים על שתים נהי שהטורח אינו מגיע לחצי הטורח של קב לפי חלק המגיע מכל מקום כיון שתלוי בחשיבות והחשיבות מגיע לחצי חשיבות קב מיאש גם כשהטורח מגיע לחצי הטורח כדפירשתי. ואם תמצא לומר משום דקב אינו דבר חשוב לא יטריח טורח הראוי לו וממילא חצי קב בשתי אמות כדפירשתי. אכתי תיבעי וכי נימא בשביל שהטורח גדול קשה לו לטרוח אפילו טורח הראוי לו אם כן כל שכן קביים בשמונה אמות על שמונה אמות אף על פי שהחשיבות כפלים גם הטורח לפי חלק המגיע או דילמא אינו מניח בשביל הטורח אחרי שראוי לו אך אינו בשביל שקב אינו דבר חשוב אינו חפץ אפילו טורח הראוי לו אבל קביים בשמונה אמות שהוא דבר חשוב יטרח אפילו טורח שאינו ראוי לו. ואם תמצא לומר בקביים בשמונה אמות אחרי שהחשיבות כפלים טרח טורח כפלים אכתי תיבעי בקב שומשמין שהטורח יותר מן החשיבות יותר מכפלים. ואם תמצא לומר כיון שהטורח יותר מכפלים מפקר להו אם כן בקב תמרי שהטורח פחות מחצי טורח קב בארבע אמות והחשיבות הרבה פחות מחציו. גליון.

בציר מהכי טרח איניש וכו'. פירוש בבציר מהכי כגון בשלש אמות אי נמי טורח בציר מהכי טרח איניש על קב והוא הדין טורח זה על יותר מקב אבל טורח גדול על יותר וטורח קטן על מעט כשהולכין בערך בעיא הוית בסמוך ולא איפשיטא. אבל לעולם אם אינם הולכים בערך כגון קביים בשש אמות או חצי קב באמה וכן במינים כגון קב שומשמין בשתי אמות או בחמש או חצי קב שומשמין בארבע וכן כל המינים נראה דמילתא דפשיטא היא דכשאינם בערך הולכין אחר הערך הגדול. פירוש אם ערך השבח גדול או ערך הטורח גדול ולזה לא שאלו אלא כשהם הולכים בערך ואף על גב דלשון הגמרא בפירוש צדדי הבעיות לא הוה משמע הכי אלא שהכל הולך אחר השבח ואם ירבה הטורח כפלי כפלים או הכל הולך אחר הטורח ואם ירבה השבח כפלי כפלים מכל מקום נראה לי שאין הדבר כן ולכן לא נשאלו אלא בערך ובצמצום שלא נפסיד הערכים מכל וכל דודאי לא עלה על הדעת שקב חסר קורטוב באמה ליהוי הפקר ולא קביים בחמש אמות. זה נראה לי. וכן נראה מבין ריסי רש"י. ודוק ותשכח. שיטה.

וזה לשון הרשב"א: קב שומשמין בארבע אמות וכו'. קב תמרי מהו וכו' תמיה לי כל הני למה לי הא עיקר בעיא לכולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טירחיה אי משום דלא חשיב ואי פשטת חדא מיניה איפשיטו להו כולהו וכרוכל ליבעי וליזיל. ויש לומר דלאו כולהו בחד בי מדרשא איתמרו אלא כל חד וחד בעי חד מינייהו בבי מדרשא ואתא רב אשי וסדרן כולהו הכא. והרבה כיוצא בהך בתלמוד. ואי נמי אפשר דאיכא קצת טעמא בהדה דליכא באידך דאפילו תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמין חשיבי אפילו הכי כיון דאיכא טירחא יתירה אפקורי מפקר להו או דילמא כולה מילתא בחשיבותא תליא וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טירחא יתירה לא מפקר להו וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי כיון דליכא טירחא אלא מעט לא מפקר להו או דילמא כולה בחשיבותא תליא וכיון דלא חשיבי. אפילו ליכא אלא טירחא זוטרתא מפקר להו. עד כאן.