שיטה מקובצת על בבא מציעא טז:

אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח וכו'. ואתיא כרבי מאיר דאמר מקנה וכו' וכדאיתא בסמוך. ותמיהא מילתא מאי מעכשיו שייך הכא דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשיו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשיו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה. ויש מפרשים דאהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם שהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשיו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשיו וכי אמר לה מעכשיו חלין הקידושין מעכשיו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו. אבל הנכון כדפירש ר"י דנקט מעכשיו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשיו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמשמע לן דאפילו הכי קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשיו מה שאינה שלו לכשיהיה שלו. והוא שאמר בפירוש לכשאקחנה וכו' וכדתניא לקמן לרבי מאיר ולאחר שאתגייר וכו' וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו מי יימר דמזבני לה ניהליה והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו. פירוש רבא סבירא ליה דאין אדם מקנה וכו' כרבנן ומשום הכי קאמר דדוקא בשדה סתם מהני דהא אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא מתוך שבידו לקנותו שהרי ימצא מוכרים הרבה כדבר שבא לעולם דמי כדאמר רבי יוחנן בפרק האומר בקידושין פירות ערוגה זו מחוברין תרומה על פירות ערוגה זו תלושין דכשיתלשו הוי תרומה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואפילו לרבנן מהני דכדבר שבא לעולם. ומיהו רב דסבירא ליה כרבי מאיר דאדם מקנה וכו' ליכא הפרש בין שדה זו לשדה סתם דבכל ענין מהני כדמהני לרבי מאיר באשה דכשדה זו היא. ואם תאמר מנלן דרב בכל ענין קאמר דילמא כרבנן ובשדה סתם וכסבריה דרבא דליכא למימר דלרבנן לא מהני בין בשדה זו בין בשדה סתם וכי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב אליבא דרבי מאיר אמרה דאם כן קשיא ליה מתניתין דהא אשה כשדה זו דמיא וקאמר רבי מאיר מקודשת. יש לומר דהא דאמרינן רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר משום דבעלמא שמעינן ליה דסבירא ליה כוותיה. ואם היינו מפרשים דהא דאמרינן והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו אינו דברי רבא אלא תלמודא הוא דמסיק הכי כדי לחלוק על דברי רבא ורבא כי אמר מסתברא מילתיה דרב לאו דסבירא ליה איהו כוותיה דודאי רבא כרבנן סבירא ליה. אלא הכי פירושו מסתברא דמילתיה דרב היא בשדה סתם דרב גופיה לא אמרה אלא בהכי ואפילו אליבא דרבי מאיר ולא אסיק אדעתיה מתניתין דקידושין ותלמודא מסיק בתר הכי דליתא לדרבא דרב ודאי כיון דסבירא ליה כרבי מאיר בכל ענין אמרה כדמוכח מתניתין דקידושין ואתי שפיר. אלא דבכל דוכתא משמע דכי מסיק והאלקים בתר מסתברא מילתיה הכל הוא כדברי מאן דאמר מסתברא מילתיה. הריצב"ש.

אבל בשדה זו מי יימר דמזבן ניהליה. והקשה מורי הר"ף (שיחיה) ז"ל והא לעיל גבי גזלן אמרינן דקני לוקח ואמאי קני מי יימר דמזבין לה ניהליה הנגזל. ותירץ דלא דמי דהתם השדה כבר ביד הגזלן ואם כן משום הכי סמכא דעתיה דלוקח דקני דבקל ימכרנו הנגזל שהרי אינו בידו אבל הכא דהשדה ביד בעליו משום הכי לא סמכא דעתיה דלוקח דמי יכריחנו למכרו. תלמיד הר"פ.

מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר. הקשו בתוספות וממאי דילמא כרבנן ותהא במאמינו כדאמרינן לעיל. ותירצו דלרבנן אינה קנויה לו עד שיקחנה ואלו לרב היא קנויה לו בשטר זה וכדפרישית לעיל. ועוד יש לומר דהכא כיון שאינו עומד בתוכה לא סמכא דעתיה וכדאמרינן לעיל גבי מה שאירש מאבא מכור לך. יש גורסים לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ואתיא כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אי נמי כרבנן אליבא דרב דאמר התם דמודו רבנן שאין קידושין תופסין ביבמה. הריטב"א ז"ל.

והא אשה כשדה זו דמיא. ואם תאמר אם כן לעיל מאי פריך כמאן אמרה לשמעתין כרבי מאיר דמשמע דלא מצי מוקי לה כרבנן משום דסברי דאין אדם מקנה ואפילו בשדה סתם ומאי פריך לישני דלעולם סבר לה כרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן דאין אדם מקנה אלא בשדה זו אבל בשדה סתם מודו. ויש לומר דלמאי דפירש הקונטרס ניחא דפירש והא אשה כשדה זו דמיא שיש באלו שהם שדה זו כמו לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך דהני אינם בידו דמי יימר דימותו וגם יש מאלו שהם כשדה סתם כגון לאחר שאתגייר ומשום הכי פריך שפיר כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר דכרבנן לא מצי לאוקמי כדפירשתי. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן פירש הגליון וזה לשונו: דמכדי רב כמאן אמרה כרבי מאיר וכו'. פירוש דאי כרבנן אפילו בשדה סתם נמי דהא לאחר שאתגייר כשדה סתם ואפילו הכי אמר דאינה מקודשת. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: והא אשה כשדה זו דמיא. פירש רש"י ז"ל דקאי אההיא דלאחר שתמות בעליך או אחותך או שתשתחררי ושאשתחרר שאין הדבר בידה דאלו גירות כשדה סתם דמיא. פירוש לפירושו דמיתה בידי שמים היא דאף על גב דאמרינן מית חברך אשר מכל מקום אין הדבר תלוי בידי האדם ושחרור נמי לאו בידיה הוא ולא שכיח כיון שהמשחרר לעבדו עובר בעשה. אבל לאחר שאתגייר כשדה סתם דמיא דהא בידיה לאיגיורי. ואף על גב דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקיק בי דינא מכל מקום מצויין הן ביד בית דין לקבל גרים הילכך רבנן אפילו בשדה סתם פליגי ורבי מאיר אפילו בשדה זו פליג. וקשיא לי רבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם כמאן אמרה דאי כרבנן הא פליגי רבנן הכא אפילו בשדה סתם לפום מאי דפירש רש"י ז"ל וסוגיין נמי בכוליה תלמודא דאפילו בפירות דקל דעבידי דאתו ממילא פליגי רבנן ואי בעי רבא למימר דנעביד הכרעה שלישית כרבי מאיר בשדה סתם וכרבנן בשדה זו דילמא רב הכי נמי סבירא ליה ומה ראיה מביא מן הברייתא דרב אמרה אפילו בשדה זו. ויש לומר דכיון דרב בשיטת רבי מאיר אזיל בהאי דהכא ובכל דוכתא אם איתא דלית ליה דרבי מאיר לגמרי היה לו לפרש דבריו כיון דרבי מאיר בהדיא תניא לה אפילו בשדה זו. וליתא לדרב ובין בשדה זו ובין בשדה סתם לא קנה דהלכתא כרבנן ואידך שיטה נינהו וכדאיתא בפרק החולץ. עד כאן.

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק וכו'. אי משום כתב ללות ולא לוה ומיד הלוה נפל הא שעביד נפשיה דאי לאו דלוה מספיקא לא הוה משעבד נפשיה בקנין. ואי משום ניסן ותשרי ודאי הא שעביד נפשיה מההיא שעתא ואי כאביי סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו. הראב"ד ז"ל.

ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן. פירוש וחוזרין על חזקה שלו אף על גב דנפל ואיתרע ליה ואפילו בשטר שיש בו אחריות שראוי לגבות מנכסים משועבדים ולא בעינן שיהא חייב מודה. וברייתא דלעיל דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מוקים לה בשטרי דלאו אקנייתא ושמא כתב ללות ולא לוה ולית ליה דאביי דאמר עדיו בחתומיו וכו' והיינו דבתר דאיתותב שמואל התם אייתי ליה הכא בדוכתא ושקלי וטרו בה דהתם לא איתותב אלא למאן דמוקים לשמואל דסבירא ליה כאביי וזה ברור. ומיהר לית הלכתא כשמואל דסוגיין כרבי יוחנן כדפירשתי לעיל. ואם תאמר לשמואל נמי ליחוש כיון דנפל ואיתרע ליה שמא היה השטר ביד שליש על פי תנאין או שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו או שהיה הקנין על מנת שלא יזכה עד שיגיע לידו ויש לומר דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חייש שמא מזויף הוא משום דכי מהדר ליה לבעלים נמי הא לא גבו עד דמקיימי ליה אם הלה טוען שהוא מזויף וכן אם בא לגבות מן הלקוחות והם אמרו שמא מזויף הוא לא גבי עד דמקיים ליה הילכך יחזיר. ומשמע שאם לא טענו טענינן להו שמא מזויף הוא דאי לא אמאי יחזיר שמא מזויף הוא ופעמים שאין הלקוחות יודעים לטעון כן ונמצא שגובה בו וכיון דנפל איתרע ליה והוה ליה למיחש אלא שמע מינה דהאי טענה נמי טוענין ללוקח הלכך יחזיר וכן כתבתי במסכת גיטין בסייעתא דשמיא. ותמהני היכי אמר שמואל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה שמא פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ומיד שליש נפל. ויש לומר אם כן היו כותבין שובר. עד כאן. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מצא שטר חוב אפילו מקויים בבית דין ואף על פי שהוא בקנין מעכשיו ואפילו שניהם מודים לא יחזיר. אבל אם מצא שטר חוב שכתוב בו בפירוש שאינו עשוי אלא לראיה להיות כמלוה על פה ולא לטרוף בו מן הלקוחות כלל היכא דחייב מודה יחזיר. עד כאן.

אף אנן נמי תנינא וכו'. אין להקשות דילמא איירי מתניתין בחייב מודה ולכך לא חייש לפרעון וקנוניא אבל אין חייב מודה חייש לפרעון לחודיה. ויש לומר דרב עמרם סבר כאביי או סבר דילמא איקרי וכתב לא אמרינן ולכך נראה לו דמתניתין לא מצי מיירי בחייב מודה דאם כן אפילו לאו מעשה בית דין נמי. וגם אין להקשות דנימא דאיירי בו ביום דדילמא סבר כרב כהנא דלא מפליג. גליון.

וכל מעשה בית דין הרי זה וכו'. פירוש קא סלקא דעתין דהכי קאמר שאם מצא שטר מקויים בבית דין יחזיר לאלתר דכיון דמקיים חזקה הוא שלוה ונתן השטר למלוה דלוה לא מקיים שטריה הילכך יחזירנו לאלתר דלפרעון לא חיישינן. ופרקינן דההיא בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו פירוש משום שטרי חלטתא הוא דאמרינן דאלו שטרי אדרכתא בני פרעון נינהו דבמקום שטר החוב קאי והיינו דאקדים הכא חלטתא לאדרכתא דהא ודאי בכל מקום אדרכתא קודם חלטתא היא אלא הכי קאמר בשטרי חלטתא הבאין אחר אדרכתא ודכוותה על ידי חופה וקידושין כלומר וקידושין שקדמו לה. הריטב"א ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: בשטרי חלטתא ואדרכתא פירש רש"י ז"ל חלטתא שלאחר ההכרזה עושין לו שומא ומחליטין את הקרקע בידו ועושין לו שטר כדי שידעו דמיד בית דין בא לו. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר בשטרי אדרכתא וחלטתא דהא חליטא בתר אדרכתא היא. ועוד דשומא כבר תני לה בההיא מתניתין דתנן מצא אגרות שום אגרות מזון ושומא תרי זימני למה לי. על כן פירשו דהאי חליטה היינו במקום דלא צריך לאדרכתא וכגון דשוייה ניהליה אפותיקי דהשתא לא צריך לאדרכתא ותרי גוונא חלטתא נינהו חד דבתר אדרכתא והיינו אגרות שום דתנן במתניתין. וחד לא צריך לאדרכתא אלא שמחליטין לו את הקרקע שהיה לו אפותיקי כבר. עד כאן. והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואגרות שום דמתניתין לאו היינו שומא דהכא אלא מתחלה קודם הכרזה דשמין בית דין נכסי לוה למלוה בחובו שאם לא ימצאו מי שיתן יותר יעכב המלוה לעצמו כמו ששמו בית דין ולבתר דשלמי יומי אכרזתא מחליטין לו בית דין בכך. ולכך קרי להו אגרות שאינן עומדות להתקיים כשטרות. אי נמי יש לפרש אגרות ששולחין אותן בית דין שבאו לפניהם לבית דין אחר שבעוד שהנכסים שם שישומו למלוה נכסי הלוה. עד כאן לשונו.

והני לאו בני פרעון נינהו. פירוש קא סלקא דעתין שרצה לומר דבשטרי חליטה לא שייך בהו פרעון כלל שכבר נחלט לו הקרקע ולהכי פרכינן מהא דאמרינן שומא הדרא אלמא דזימנין דפרע ליה והדרא ליה ארעא. ופריק אלא אמר רבא וכו' כלומר דודאי בני פרעון נינהו אלא דליכא למיחש בהא שמא פרעו ונפל מידו וכדמפרש ואזיל דמדינא ארעא לא תהדר וכו' עד דילמא אשתמוטי אשתמיט. הקשו בתוספות בשטרי חלטתא נמי דאמרת איבעי ליה למיקרעיה נימא דילמא אשתמוטי אשתמיט. ותירצו דהתם כיון שעשה המלוה כל כוחו שגבה מנכסיו לא היה לו להניחו שישתמט ממנה דילמא הדר וטריף להאי ארעא מיניה זימנא אחריתי בהאי חליטה. ונכון הוא. ומיהו עדיין קשה לי היכי אמרינן לעיל איבעי ליה למקרעיה אי נמי דליעבד ליה שטרא אחריני דמשמע דבחדא מינייהו סגי ליה והא אמרינן דעל כל פנים שטרא אחריני בעי דליהדר ליה ולזבנא מלוה ניהליה. לכך יש לומר דתלמודא הכי קאמר דגבי פרעון שטר לא אפשר למיתבעיה אלא דליהדר ליה שטרא ולאו דליעבד ליה שטרא אחרינא ואי אמר ליה מלוה אכתוב לך שובר מכל מקום אמר לוה איני צריך להיות שומר שוברי מן העכברים וכיון דכן שפיר משתמיט ליה שימתין עד שיבקש שטר החוב אבל הכא מכדי סוף סוף אפילו כי מהדר ליה שטר חליטה צריך הוא שטר מכירה שיחזור וימכרנו לו וגם שטר החליטה יש לו להחזיר שאם יאבד שטר מכירה של זה לא יטרפנה מידו. וכיון דכן אי משתמיט ליה מלוה לא מצי משתמיט מתרווייהו והוה ליה למימר ליה דליעביד השתא מיהא חדא מינייהו עד שיוכל לעשות חברתה. כן נראה לי. הריטב"א ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לקמן אימר אשתמוטי אשתמיט. וקשיא למורי הר"פ ז"ל היכי קאמר לעיל גבי שטרי חליטתא איבעי ליה למקרעיה אימר אשתמוטי קא משתמיט כדקאמר הכא. ותירץ דלא אמרינן כן אלא היכא שהמלוה עושה לו טובה שהלוה פורע לו קודם שיתבע לו שטרא שהמלוה מוחזק במעותיו ויכול לומר אשתמוטי אשתמיט דאמר השתא ליתא גבאי אבל לעיל מיירי בשטר חליטתא שהלוה זלזל בנכסים אם כן הלוה לא יפרע לו אלא אם כן יוציא המלוה שטרו מתחת ידו ומשום הכי קאמר אי איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה דהא אין שטר המלוה ביד המלוה אי איתא דפרעיה. עד כאן. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ואף על גב דאמר אמימר דשומא הדרא לעולם אסיק רבא טעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה דבעידנא דפרעיה הוה ליה למקרעיה לשטרא ואי נמי איבעי ליה למכתב שטרא אחריני דמדינא ארעא לא הדרא. ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמר איבעי ליה למקרעיה לשטרא אי נמי אמר ליה ליתיה השתא גבאי ולמחר יהיבנא ליה איבעי ליה למימר ליה אם כן זיל כתוב לי שטרא אחרינא. ואינו מחוור דאם כן אף בשטר חוב נימא הכי אלא מאי אית לך למימר דלא ניחא ליה בשובר ולהניח שטר חוב ביד לוקח הכא נמי לא ניחא ליה בשטרא אחרינא ולהניח שטרא אדרכתא וחליטה ביד מלוה. ועוד דהא יהיב טעמא משום דארעא לא הדרא ובעי שטר זביני. ויש מפרשים דתרתי קאמר איבעי ליה למקרעיה לשטרא למאן דאמר החזיר לו את השטר חזרה מתנתו אי נמי למכתב שטרא אחרינא למאן דאמר לא חזרה מתנתו. ועדיין אינו מחוור בעיני דלמאן דאמר חזרה מתנתו למה יקרענו אדרבה צריך הוא להראות שחזרה לו שומתו ובמקום שטר מכר הוא לו. ועוד תמיה לי אעיקר דברי רבי זירא דאטו אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא נחית האי לארעא ודילמא כי אזיל האי לאדרוכי אנכסי דלוה אשכחיה ופרעיה ומיניה הוא דנפל. ומתוך הדחק יש לי לומר דהיינו דקא נסיב רבא תרי טעמא וחד מינייהו לאדרכתא וחד מינייהו לחליטתא והכי קאמר אי שטר אדרכתא הוא איבעי ליה למקרעיה מיד דלא עביד דמשהו שטר בבית דין אלא קרועי מקרע ליה ואף על גב דבשטר דעלמא עתים דלא חייש למקרעיה ואי נמי שטר חליטא הוא איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמדינא לא הדרא ארעא. והא דאקשינן והני לאו בני פרעון נינהו והא אמר אמימר שומא הדרא לעולם בדין היה דליקשי ליה ושטרא אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא ניחא ליה להא ארעא אלא דעדיפא מינה אקשי ליה דאפילו שומא הדרא ועוד דהיא מתפרשת ליה. עד כאן לשונו. והר"ן כתב וזה לשונו: ובשיטת הרמב"ן כתוב דכי אמרינן איבעי ליה למכתב שטר זביני בכל ענין קאמר דאפילו רוצה להחזיר לו את השטר איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמשום חזרת השטר לא חזרה שומתו. נראה שהוא מדמה אותה לאותה שאמרו בפרק גט פשוט דהנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר דלא חזרה מתנתו אף כאן בחזרת השטר לא חזרה שומתו והילכך לא דמיא לשטר הלואה כלל וכן הוא בחידושי הרשב"א. ואין זה מחוור בעיני דמדקאמרינן אלא אמר רבא משמע דהדרינן מדקאמרינן מעיקרא דשטרי חליטתא לאו בני פרעון נינהו אלא ודאי בני פרעון נינהו בשטרי הלואה וכל שהחזיר לו את השטר חזרה שומתו שאם אי אתה אומר כן לא הוה ליה לרבא למימר אלא דההוא טעמא ממש קאמר אלא דמתרץ דאף על גב דאמרינן שומא הדרא מרישא הוא דקא זבין לה אבל שטרא קמא לאו בר פרעון הוא כלל אלא ודאי לרבא סבירא ליה דבר פרעון הוא ממש דכיון דתקון רבנן שומא הדרא אף כשהגבוהו מתחילה על דעת כן הגבוהו. ועוד דכיון דבעל כרחך הדרא ולא בעיא הכא דעת מקנה או מן הטעם שאמרנו או מפני הפקר בית דין אינו בתחילת קנייה שיצטרך שטר אלא בביטול שומא ראשונה וכל שהחזיר לו שטר ראשון חזרה שומתו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכי תימא אם כן הדרא קושיא לדוכתא דכי היכי דהכא איבעי ליה למכתב שטרא הכי נמי דשטר הלואה איבעי ליה למכתב אברא אינה קושיא כלל לפי שאף על פי שאנו אומרים דבחזרת השטר חזרה שומתו מכל מקום צריך הוא לשמור שטר קרוע זה מן העכברים שאם אבד הימנו כיון שהמלוה מביא ראיה בעדים שבית דין הגבו לו שדה זו הרי הוא בחזקתו עד שיביא לוה ראיה שחזרה שומתו הילכך כיון שבין כך ובין כך צריך הוא לשמור שטרו מן העכברים איבעי ליה למכתב שטר זביני דכיון דמדינא ארעא לא בעיא מיהדר הכותב עליה שטר זביני אינו טועה וכמו שכתב רש"י ומרישא הוא דקא זבין לה שהרי צריך הוא להביא ראיה שחזרה שומתו ואם לאו בחזקתו של מלוה היא הילכך אי הדר ליה מלוה שטר שומתו ולא קרעו כדי להשהותו בידו קרוע איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לקרעו ואם היה מלוה דוחהו איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא שהרי בכל ענין צריך ראיה ואי לא עבד אפסיד אנפשיה אבל בשטר חוב אפילו מלוה מביא ראיה שהלוהו בשטר כיון שאין השטר בידו לוה נאמן לומר פרעתי דהוה ליה כמלוה את חברו בעדים שאין צריך לפרעו בעדים הילכך נח ללוה שימתין המלוה להחזיר לו שטרו ולא יהא צריך לשמור אותו מן העכברים משאם יעשה לו שובר ויהא צריך לשמרו. כן נראה לי.

והוא דבר ברור ועולה כהוגן ונתקיימו דברי רש"י. והא דאמרינן לעיל בשטרי חליטתא ואדרכתא. אדרכתא לאו דוקא דבין למאי דסלקא דעתין מעיקרא בין למאי דמסקינן השתא אדרכתא בני פרעון נינהו וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה אלא סירכא דלישנא נקט ואגב אחלטתא אמר אדרכתא. עד כאן. וזה לשון הרא"ש: איבעי ליה למכתב שטר זביני כי למה היה לו למהר לתת מעותיו על תחילת הכרזה עד שיכתוב לו את השטר אחרי שהוא מסולק ממנו מן ההלואה שהלוהו יעשה עמו טובה כי כבר נתן לו את השדה לפרעון ולא היה מתבייש לומר לא אתן המעות עד שתכתוב לי את השטר של מכירה אבל בפרעון החוב שעשה לו טובה הוא בוש לומר איני מאמינך ולא אתן לך המעות עד שתחזיר לי השטר. עד כאן.

אפילו כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון. מדלא קאמר ולקנוניא אם כן משמע דהיכא דשייך למיחש לקנוניא כגון שחייב מודה אפילו הכי לא חיישינן לקנוניא. ותימה דהא רבי יוחנן אמר לעיל דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ויש לומר דהתם מיירי שיש בו אחריות והכא מיירי דלית ביה אחריות דהשתא ליכא למיחש לקנוניא. תלמיד הר"פ. כתוב בתוספות כדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה. פירוש דהיינו כדפירש לעיל דאי חייב מודה לימא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. גליון. וכתב בגליון תוספות דכתב ללות ולא לוה. נראה דאין לדקדק דאיירי באין חייב מודה דאיכא לאוקמי שפיר בחייב מודה וכרב אסי. אבל בתוספות רבינו שמשון פירש דייקא מדקאמר חיישינן לפרעון משמע לפרעון גרידא אף על גב דאיכא לפרושי חיישינן לפרעון ועתה רוצה לחזור ללות בו ולעולם בחייב מודה מכל מקום משמע כן כיון שלא פירש כן בהדיא. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: תימה דהכא אמר רבי יוחנן אפילו כתוב בו הנפק וכו'. כמו שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל אף על פי שכתוב בו הנפק. ויש לומר דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ואם כן רב כהנא יעמיד הך דהכא אפילו בשחייב מודה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומיהו לרבי אבהו דהכא דלא חייש לפרעון ולקנוניא אליבא דרבי יוחנן קשיא ההיא דרבי יוחנן דלעיל דמוקי מתניתין דמצא שטרי חוב בשחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא דאין לומר דטעמא הוי משום כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כרב אסי דאם כן לא הוה ליה למימר אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון אלא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה כלום אלא מדנקט טעמא דפרעון משמע דבעי לאוקמי מתניתין אפילו בידוע לנו שלוה כגון דכתוב בשטר הנפק או בשטרי אקנייתא. ומיהו אין זה כל כך דיוק גמור דלעולם טעמא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כרב אסי וטעמא דפרעון דנקט בסוף מילתיה לרבות אפילו היכא דידע שלוה כדפרישנא ותלמודא דנקט תניא כוותיה דרבי יוחנן וקאמר אלמא חיישינן לקנוניא אליבא דנפשיה קאמר דסבירא ליה כאביי. עד כאן.

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו כל מעשה בית דין וכו'. ואין להקשות הא כבר פירשו בתוספות דרבי אבהו סבר דרבי יוחנן איירי דוקא באין חייב מודה לא חייש לפרעון ולקנוניא אבל חייש שמא כתב ללות ולא לוה אם כן לוקי מתניתין בחייב מודה. ויש לומר דמשמע ליה דאיירי מתניתין אפילו אין חייב מודה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין מדכייל כולהו מעשה בית דין יחד. ועוד דארישא קאי שאני אומר כתובין היו ונמלך דאיירי באין חייב מודה כדדאיק בגמרא הא אמר תנו ולהכי משני לא כל מעשה בית דין שוין פירוש אף על גב דשוין בזה דאיירי בענין אחד אפילו אין חייב מודה דלא חיישינן לנמלך כמו דחיישינן ברישא דעלה קאי מכל מקום בהא לא הוה בענין אחד. אבל אין לומר דרבי ירמיה פריך גם לרב כהנא ובעי לשנויי גם אליביה דלרב כהנא לא הוה משני מידי דאי חייב מודה אם כן אמאי נקט הנפק. גליון.

לא כל מעשה בית דין שוין אלא שהוחזק כפרן. כלומר שכבר הוחזק כפרן בעסק אחר דאי בעסק זה קאמר מאי איריא מעשה בית דין אפילו בעדים גרידי נמי הוי כפרן לאותה מלוה אלא שהוחזק כפרן בעסק אחר וכיון דנפיק עליה השתא מעשה בית דין לא חיישינן לפרעון ומשום הכי אקשי ליה רבא משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל כלומר ממלוה למלוה לעולם לא מחזקינן ליה בכפרן ואף על פי שיש עליו מעשה בית דין. הראב"ד.

והרשב"א כתב וזה לשונו: ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא וכו'. ואיכא למידק לימא ליה כשהוחזק כפרן לאותו ממון. ויש מתרצים אם כן מאי איריא מעשה בית דין אפילו מלוה על פה נמי. ומסתברא לי דאי אפשר לומר כן דאפילו הוחזק כפרן לאותה מלוה הוה לן למיחש כיון דנפל ואיתרע ליה וכדחיישינן לשטר שבתוך זמנו דאף על גב דאינו נאמן לומר פרעתי וגבי אפילו מיתמי ואפילו בלא שבועה אפילו הכי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן והיינו נמי דקאמר הכא ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל ולא קאמר תו לא מהימן. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

תו לא פרע כלל וכו'. פירוש נהי דלאו מפיו אנו חיין מכל מקום עשוי הוא לפרוע כשאר כל אדם כיון שיש לו מעשה בית דין ונימא נפל איתרע דהא בעלמא לאו משום הימנותא דיליה נחתיה כיון שיש עליו שטר אלא מטענת ריע ולא אזדהר ומה שאמר זה פירוש לפירוש רש"י.

כדרבי זירא וכו'. פירוש דאוקמה בהכי ולאו מטעמיה אלא מטעמיה דרבא דאתקיף אטעמיה ותלאה בטעמא אחרינא. שיטה.

כתוב בתוספות דנפל שאני וכו'. אף על גב דלקמן גבי שבתאי אף על גב דאירכס כתובה אמרינן הוחזק כפרן. יש לומר דהתם איירי שהיו לה עדים שנשרפה. אי נמי התם לא אמר לא היו דברים מעולם רק אאצטלא ולא על גוף הכתובה ואם כן הנפילה לא היתה ראיה לטענותיו דעדיין היה לה לשמור הכתיבה בשביל מנה ומאתים ויתר הכתובה. גליון.