שיטה מקובצת על בבא מציעא יא:

נתון ליהושע שהיה לוי כדפירש רש"י מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע לרבי יוחנן בן גדגדא וכו'. ואף על גב דקנסינהו עזרא הני מילי עשירים ורבי יהושע עני היה כדאמר ליה רבן גמליאל מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. ומה שלא נתן לו מעשר עני משום שסכום מעשר עני היה עולה למאתים זוז. ולא נהירא דאמרינן התם מי שיש לו מאתים זוז חסר אחד ונפלו לו אלף זוז משכחה ופאה הרי אלו שלו. לכן נראה בונין אחר משום דהנותן כל מתנותיו לאדם אחד מביא רעב לעולם כדמשמע בפרק הדר ועירא היאירי היה כהן לדוד מיד ויהי רעב. עוד יש לומר לא היה עני רק היה נותן לו מעשר ראשון שעוסק בתורה היה דאמרינן בירושלמי רבי ינאי הוה יהיב מתנתא לרב אחא לאו בגין דהוה עני אלא דלעי באורייתא. תוספות תיצוניות. ועיין בתוספות בפרק קמא דקידושין.

ומקומו מושכר לו. ושם הוא אומר שנתקבלו שכר זה מזה. ואם תאמר ולמה הוצרכו לכך ישאילנו לו בחליפין במה שנקנה בכסף בשטר בחזקה דאמאי לא. וטעמא דהכא משום דכיון דהויא שנת הביעור רצה לעשות הוכחה ניכרת לכל שמוציאו מרשותו כיון ששכר מקומו ונתקבל ממנו שכר. וכן פירש מורי בשם רבו הרמב"ן ז"ל. הריטב"א. וזה לשון תוספות שאנץ: למה לא השאיל להן המקום ויקנה בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמרינן בהזורק בגיטין לושיל לה דוכתא דמנח בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנית בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטליך במתנה לא מיקנו באגב כדבעי למימר בפרק קמא דקידושין גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למאן דאמר מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אלא לרבי אבא דבסמוך לא שייך למימר הכי דקנו בתורת חצר. ע"כ.

וכי רבי יהושע ורבי עקיבא וכו'. ואם תאמר מאי קושיא הא במשתמר לא בעי עומד בצד שדהו. ורבינו תם מפרש דבשדה היה שלא במקום המשתמר דאף על גב דלרבי עקיבא לא מחייב בביעור עד אחר מירוח ומסתמא אז היה בבית הכא רבן גמליאל היה, דאשכחן בפרק קמא דסנהדרין דשלח וזמן ביעוריה מטא לאפרושי מעשריא מעומרי שובליא. ובירושלמי דמסכת מעשרות פרק ג' משמע שבבית היה. ועוד והלא ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור ועד אותה שעה לא היו מניחין התבואה בשדה מפני הגשמים ותבואה של אותה שנה לא היתה דאסור לקצור קודם לעומר. ויש לומר דכיון שהיתה שם תבואת רבן גמליאל ושל זקנים ולא היה הפסק בין רשותו לרשותם לא חשיב משתמר. ואם תאמר בפרק הזורק בגיטין אמרינן שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצת החיצונה עודפת על הפנימית וזרקו לה כיון שהגיע לאויר מחיצות דחיצונה מגורשת כיון שזרקו כנגד הפנימית והתם ליכא הפסק בין זו לזו וחשיב לה משתמרת דקאמר פנימית גופה במחיצות. דחיצונה מינטרא. ויש לומר דהתם בעומדת בצד חצרה איירי ואפילו הכי צריך דתיגמר במחיצות חיצונה משום דבעינן שיהיה גט במחיצות החצר דאם היה כנגד האויר לא היה מועיל אלא אם כן הוא בתוך אויר המחיצות כדמוכח התם לעיל בההיא דהיתה עומדת בראש הגג דמוקי לה בגג שיש לו מעקה אף על פי שהיתה עומדת שם. והא דמיבעי לן התם בהזורק ארבע אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר. לאו משום שיועיל אויר בלא מחיצות אלא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן דלהוי אויר שלהם כאויר מחיצות או לא. וההיא דאושלה מקום לדביתהו בחצר שלא היה הפסק בין רשותה לרשותו מיירי בשהיתה עומדת שם. ולקמן בסוף השואל דחצר המשתמרת של משכיר קונה לו אף על פי שהשוכר נכנס ויוצא דרך עליה. התם אין דרכו של שוכר ראוי לבטל שימור החצר כיון שהוא אחסנאי של משכיר. תוספות שאנץ.

וזה לשון הרמב"ן: וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין. איכא דמותיב בה דילמא חשש רבן גמליאל שמא בבית היו ובמקום המשתמר והקנה להם בשכירות מקום דמאי דאפשר ליה לתקוני תקין. ואם תאמר היכי קשיא ליה יקנה להם בחליפין וקנו בכל ענין מדלא אקני להו בחליפין שמע מינה דהאי נמי קנה בכל ענין למאי דאמרינן דלא מקני בחליפין מאי קא קשיא ליה. ואיכא למימר שאף על פי שהיו בבית לאו מקום משתמר הוא לרבי יהושע ולרבי עקיבא ואף על פי שהוא משתמר לרבן גמליאל שהרי בני ביתו של רבן גמליאל דרים שם. ואף על גב דאמרינן במסכת גיטין גבי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית גופה במחיצות דחיצונה מינטרא. שאני התם ששתיהן יש להן מחיצות וחלוקות הן ומשתמרת היא הפנימית מן הדרין בחיצונה אלא שמחיצותיה של חיצונה גבוהות משל פנימית אבל כאן כיון שאין לחצרו של רבי יהושע ושל רבי עקיבא מחיצות כלל אינה משתמרת להן. ע"כ. וכן תירץ הר"ן וזה לשונו: ויש לומר דחצרו של רבן גמליאל אף על פי שהיא משתמרת על ידי הדרים שם אינה משתמרת לדעתן של רבי יהושע ורבי עקיבא אלא לדעתו של רבן גמליאל ואנן לדעתו של קונה בעינן. עד כאן.

אמר ליה דמי האי מדרבנן וכו'. נראה לי הא דלא חש ליה משום דאיכא דעת אתרת מקנה כדמתרץ רב פפא ולא דמיא כלל למציאה ומשום הכי לא חש לה. מטלטלי אגב מקרקעי הקנה. קשיא לי דלישנא דמשנה לא משמע הכי דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לה ואי אגב עם פלוני מיבעי ליה. ותו דמדקתני מקומו מושכר לו משמע דבעי צבורין ואלו אנן קיימא לן דלא בעי צבורין. ותו וכי לא היה להם סודר כדפריך בסמוך. ויש לומר דלא רצה רבן גמליאל לאטרוחינהו לזקנים דאי הוה מקנה להו אגב מקום אחר או אגב סודר היו צריכין לטרוח להוציא משם הפירות והשתא ניחא לישנא דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע אגב מקומו שהוא מושכר להם ורבא הכי פריך אם היה אפשר בחליפין בחליפין הוה מקנה להו אף על גב דאיכא צד טירחא ולא היה לו להקנות קרקע. דאי משום טירחת זקנים היה אפשר להנית הפירות במקומן עד שיאכלום מ"ה נר"ו. וכן כתוב בתוספות שאנ"ץ.

והרא"ש כתב וזה לשונו מטלטלי אגב מקרקוי הקנה להן. וכן היה שוה קרקע אחר דלא בעינן צבורין כדאיתא בפרק קמא דקידושין והאי דעבד הכי מפרש התם כי היכי דלא לטרחינהו. וכי לא היה להם לקנות בחליפין. ואם תאמר דילמא עבד הכי כי היכי דלא לטרחינהו כדמפרש בקידושין. ויש לומר דאם היה יכול לעשות בלא קרקע משום דכי היכי דלא לטרחינהו לחוד לא היה מקנה קרקע אבל אי לא סגי ליה שלא יקנה להם אגב קרקע אז ניחא שהקנה להם אותו קרקע מקרקע אחר כי היכי דלא לטרחינהו. עד כאן.

טובת הנאה אינה ממון וכו'. נראה לי דאפילו תימא ממון אינה ממון חשוב להקנות על ידי חליפין ואתיא סוגיין בין למאן דאמר טובת הנאה ממון בין למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון ואף על גב דאינה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע הני מילי מפני שאין קניינים אלו חשובין אלא גריעי אבל אם אמר אדם לחברו הרי לך מנה ונתן לו ותקנה טובת הנאה שיש לך בפירות הללו קונה דאם לא תימא הכי הכי הוה ליה למימר טובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית ומדקאמר אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי וכו' משמע דאיכא גוונא דמקניא טובת הנאה. ולא היא וכו'. כתב רש"י ולא היא דמההיא דלא היה להם סודר לאו ראיה היא וכו'. פירוש לפירושה דאי משום הא לא איריא דמצי למידחייה שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו ואין מכאן ראיה אבל קושטא היא דטובת הנאה אינה ממון להקנות בחליפין והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקום לפרש דהא דקאמר תלמודא ולא היא אכולה מילתא קאי ולא היא אלא דטובת הנאה נקנית בחליפין ושאני מתנות כהונה דנתינה כתיבי בהו. ולא רצה רש"י ז"ל לפרש כך משום דלא תלינן בוקי סריקי בסתם תלמודא דסבירי לן דטובת הנאה חשיבא ממון להקנות בחליפיה והא ודאי לא מסתבר. אי נמי שיש לו לרש"י בקיאות ממקום אחר שאינה נקנית בחליפין. מ"ה נר"ו.

מתנות נתינה כתיבא בהו חליפין מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימתא הוא. יש מקשים וכיון דמקומו מושכר לו ונתקבלו שכר זה מזה הא הוה ליה דרך מקח וממכר ולאו קושיא היא דהתם נהי דאיכא מקח וממכר במקומן של פירות אבל פירות עצמן נתינה הן והוה ליה הקרקע במכר ופירות במתנה וכדדייקינן לה מהכא בפרק קמא דקידושין. ואלו נתן הפירות בחליפין תחת הפירות עצמן נוטל סודר של חליפין והוה ליה כמקח וממכר שנותן פירות ומקבל סודר בחליפיהם. הריטב"א.

רב פפא אמר דעת אחרת וכו'. רב פפא לא מתרץ כההוא מדרבנן חדא דהא עדיפא דמתעקרא קושיין לגמרי. ותו דקשיא לישנא דביייתא כדאקשינן לעיל ומנא תימרא וכו' ואיכא למידק דהא סברא נכונה היא לחלק בין מציאה למתנה דאיכא דעת אחרת ומאי קבעי מנא תימרא. ויש לומר דאיכא סברא לאידך גיסא וכיון שכן שקולים הן ולא תחלוק ביניהם. והכי איכא למימר ומה מציאה שאין אדם מחזיק בה אלא הפקר. לא קני לה עד דקאי בצד שדהו מתנה שיש מי שמחזיק בה לא כל שכן שצריך כח להוציאה מחזקתו ואי קאי בצד שדהו אין ואי לא לא ומאן דאמר ומנא תימרא יש לו שתי סברות אלו ובעי מנא תימרא.

קבלה מיניה רבי אבא וכו'. וקשיא לי מאי מייתי ראיה ממה דקבלה רבי אבא דמאן דפליג אמר לך לא סביר לי לא כבעיא דרבי ירמיה ולא כקבלת רבי אבא דלא שני ליה בין מציאה למתנה ואי מייתי ראיה שיש מי שמחלק בין מציאה למתנה והא שמענו ל'ה לרב פפא הכי ואפילו הכי שיילינן ומנא תימרא וערביך ורבא צריך ואי לאפושי גברי ליתא דהא רבי ירמיה מספקא. ומתוך כך אני אומר דקבלת רבי אבא הלכתא היא והכי קים ליה לתלמודא ומשום הכי מייתי מינה ראיה וההוא מרבנן אמר לך נהי דיש חילוק בין מציאה למתנה לענין רץ אחריהן ומגיען דלענין מציאה דכיון דכולי עלמא רצין אחריה צריך שיהיה הוא רץ אחריה ומגירה קודם שתצא משדהו אבל גבי מתנה אין אחרים רצין אחריה הילכך אפילו שאינו מגיען זכתה לו שדהו אבל לענין והוא עומד לצד שדהו לא שני לן בין מציאה למתנה דבעינן שיהא עומד שם כי היכי דליהוי חצר המשתמרת ומאן דמייתי מינה ראיה סבר דלא שנא. מורנו הרב נר"ו.

והרי גט דדעת אמרת מקנה וכו'. בלאו הכי נמי קשיא דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד חצרה ואלו גבי גט בעינן עומדת בצד ביתה אפילו משתמרת ומשמע דרב שימי איפכא סבירא ליה דקסבר דגבי הפקר קני אפילו בזכייה כל דהוא וגבי מתנה וגט בעינן קנייה אלימתא. אי נמי הוה יכול למימר וליטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי והמסקנא ניחא לכולהו. הרמב"ן. ור"מ תירץ דהכא פשיטא ליה דכיון דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו ודוקא במציאה ומתנה הוא דסגי בחצר המשתמרת אף על גב דלא קאי בצד חצרו אבל השתא דאמרת דאלים כל כך דעת אחרת מקנה דאפילו בחצר שאינה משתמרת דלא קני במציאה קני במתנה משום דעת אחרת אם כן על כרחך היינו טעמא משום דמשתמר לדעת המקנה הוה ליה כאלו הקונה עומד בחצרו אם כן בגט נמי כיון שהבעל עומד בצד חצרה הוי כאלו גם היא עומדת שם וחשיב משתמר לדעת. הרא"ש ז"ל.

שאני גט דאיתיה בעל כרחה. פירוש וכיון דכן אי אפשר דתזכה לה חצרה בעל כרחה אלא כשהיא עומדת בצדו. מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי ולאו קל וחומר הוא ומה גט דאיתיה בעל כרחה וכו' פירוש בכל היכא דאיתיה בעל כרחו וכחו של מקנה עדיף מכוחו של קונה היה מן הדין דסגי לה טפי בכל דהו לא בעי עומדת בצד ביתה וכיון דעל כרחה הוא מה צורך לעומדת שם. הריטב"א ז"ל.

מתנה דמדעתיה לא כל שכן. הקשה ר"מ לימא חצר המשתמרת תוכיח דגבי גט אם אינה עומדת בצדה לא מגרשא וגבי מציאה ומתנה דכולי עלמא קניא. ויש לומר מה שיש חילוק בין מציאה ומתנה לגט בחצר המשתמרת דגבי גט בעינן עומדת בצד חצרה לאו היינו טעמא משום דלא דמיא לידה דשפיר דמיא לידה ואתיא מדעין הפרט דידה אלא סלקא דעתך דכל מה דלא ידעה במאי דיהיב לה לא מיקרי כריתות דבר הכורת בינו לבינה וכיון דשפיר דמי לידה דמציאה ומתנה קניא אבל חצר שאינה משתמרת דאמרת גבי גט אף על פי שעומדת בצדה לא מיגרשה והא לא מצית למימר משום דלא ידעה ביה ומשום כריתות אלא על כרחך משום דלא חשיב ידה ולהכי פריך השתא ומה גט דאפילו בעל כרחה איתיה לא חשיב חצר שאינה משתמרת כידה אף על גב דקאי גביה מתנה לא כל שכן ולא ידענא מנא ליה למר דחצר שאינה משתמרת לא מיגרשה ביה כשעומדת בצדה. עד כאן. נראה לי דאיכא למיפרך מה לחצר המשתמרת שכן קונה במציאה אף בשאינו עומד בצדה תאמר בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה במציאה כשאינו עומד בצדה. הרא"ש ז"ל. ולדידי עיקר קושיין ליתא דלאו קל וחומר גמור מקראי הוא דנימא כך וכך יוכיח אלא כעין קל וחומר מסברא בעלמא. וכן הבנתי מדברי רש"י ז"ל שכתב יש לדון דכל שכן לקנין אחר משמע שהקל וחומר עשה אותו כל שכן. מ"ה נר"ו. עד כאן נמצא מפלפול מורנו הרב כמה"ר דוד אבן אבי זמרה נר"ו. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו: ולאו קל וחומר הוא. פירש רש"י ז"ל מן הטעם הזה יש לדון דכל שכן לקנין אחר. אמר זה לפי שזו הקושיא אינו בדרך קל וחומר לפי שבכאן לא יש גזירה חמורה לשנאמר ומה בזה הקל נתנו גזירה חמורה בזה החמור לא כל שכן שזו הגזירה שצריך שיעמוד בצד חצרו אם תפול בנושא גט תהיה זו הגזירה קולא וכשתפול בנושא מתנה תהיה זו הגזירה חומרא. לזה אמר רש"י ז"ל שהקושיא בכאן אינה דרך קל וחומר אלא לימודה מכל שכן. עוד יש לעיין בזו הקושיא שנראה פירוש הקל וחומר ומה בנושא דגט שהסברא נותן דלא צריך שיהיה עומד בצדה אפילו דאין משתמרת עם כל זה אנו גוזרים שצריך לעמוד בצד חצרה מתנה שהסברא נותן שצריך לעמוד בצד חצרה לא כל שכן שצריך לגזור הדין שצריך לעמוד. וזה הקל וחומר הקדמותיו כוזבות שהרי לכולי עלמא יש להודות שבענין מתנה אין צריך לעמוד בצד חצרו כשיהיה חצר המשתמרת שכך הסכימו למעלה בענין מציאה והוא הדין מכל שכן בענין מתנה כיון דדעת אחרת מקנה אם כן הקל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך חצר המשתמרת יוכיח. לזה תירץ הרמב"ן ז"ל אחד משני תירוצין אחד שיאמר רב ששת שאין הכי נמי שהסכימו למעלה שבחצר המשתמרת אין צריך לעמוד בצד חצרו אבל זה הדין יהיה דוקא במציאה שהוא הפקר אבל במתנה אין הדין כך אלא שהוא שוה לגט וצריך קנייה חמורה לקנות. שני שאף על פי שבכאן יקשה אין לחוש אחר שבמסקנא כל הקושיות מתורצות. ואחרים תירצו שזו הפירכא תהיה אמתית אם הנושא אשר עליו בנוי הקל וחומר לא יהיה אלא חצר שאינה משתמרת יש פירכא לומר חצר המשתמרת יוכיח. אבל זה אינו אמת שיש לדעת שבנושא דגט צריך שני תנאים חצר המשתמרת ושתהיה עומדת בצד חצרה אם כן חצר שאינה משתמרת בענין גט אין בו תקומה כלל ואין ראוי להזכירו בענין קניית הגט. עד כאן.