שיטה מקובצת על בבא מציעא קיז:

מתניתין. וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע. פירש רש"י ז"ל דמיירי בשותפין דומיא דרבי יהודה ורבנן דלעיל מיניה. ואף על גב דמייתי עלה בגמרא פלוגתא דרב ושמואל דמיירי בשוכר ומשכיר ומצריך להו. היינו משום דאין לחלק ביניהם. אבל הריב"ן מוקי לה בשוכר ומשכיר וקאי אפלוגתא דלעיל דרבי יוסי ורבנן. ואם תאמר ולמה הפסיק בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. ויש לומר לפי שרוצה לשנות תחלה כל המחלוקות ואיידי דאיירי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן נקט נמי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. ואם תאמר וליתני ברישא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ובתר הכי דרבי יוסי ורבנן וקאי וכן עלה. ויש לומר דפלוגתא דרבי יוסי ורבנן נשנית תחלה ומשנה לא זזה ממקומה. ועל פירוש רש"י קשה כיון דהך דהכא מיירי בשותפין אם כן מנה ליה לתלמודא לעיל דהבית והעליה שנפחתה מיירי בשוכר ומשכיר אימא דמיירי בשותפין כדמשמע לכאורה. ויש לומר דפשיטא ליה דמיירי בשוכר ומשכיר דאי בשותפין פשיטא שלא יוכל בעל העליה לומר לבעל הבית וכו' ככתוב בפסקים. הרא"ש.

נתנו לו זמן וכו'. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו גבוה ועומד ליפול חתתיו בו בית דין לסותרו וכן באילן ואמר להם הניחו לו ואם יפול ויזיק עלי לשלם נזקיו לא כל הימנו לעכבו וכופין אותו לסתרו משום ולא תשים דמים בביתך. ואם לא רצה לסתרו שוכרין פועלים מדמי אבניו בבית דין וסותרים כתלו על כרחו כיון שהוא ניכר לבנאין שקרוב הוא ליפול והוא הדין שאם הוא גבוה הרבה וקרוב מיד ליפול שאין קובעים לו זמן שלשים יום כיון שיש סכנה לעוברים. כן נראה וצריך עיון. עד כאן. וכן כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: זמן בית דין שלשים עם כלומר אין מאריכין עתי מסתמא לדבר המוטל עליו לעשות אבל בדבר של סכנה כגון כותל הגבוה הרבה שיש לאמוד אותו באומדנא שיפול לחמשה עשר יום או פחות או יותר יכולין ליתן לו זמן מועט ולסתור אותו מיד וכפי הזמן שיתנו לו אם יעבור המועד יתחייב לשלם ואם נפלו תוך הזמן פטור דאנוס הוא. עד כאן.

הגיעוך אין שומעין לו. כלומר אם אינו רוצה לקבל בעל הגנה זה רשאין בית דין לכפותו שיפנה אבנט מגנתו של חברו. ואם משקבל עליו וכו' כלומר אם קבל עליו בעל הגנה וטרח לפנות האבנים והעפר זכה בהן ואם חזר בעל הכותל ואמר לבעל הגנה הילך שכרך כפי שהייתי שוכר פועלים ונותן להם והחזר לי האבנים שיהיו שלי אין שומעים לו שהרי זכה בעל הגנה בהן אף על פי ששוין יותר מן ההוצאה שהוציא בהם שעל מנת כן הפקירן לו ויודע היה בזה ואפילו הני מחל לו. ה"ר יהונתן.

כתוב בתוספות אף על גב דמפקיר נזקיו וכו'. שאני הכא דלא מפקיר להו אלא שאינו רוצה ליטלם. ועוד דאמרינן בגמרא דדעתיה לדחויה ולי נראה שאינו קשה כלום דהתם לא עשה ההיזק בשעת נפילה ומפקירן קודם שיעשה היזק והוה ליה בור לאנסו ואם יכשל בו אדם אחר כך פטור אבל הכא בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה. הרא"ש. וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל לגנתו ואמר לו שיפנה אותם ולא רצה ואמר לו הגיעוך והרי הן שלך ופנה אותם לעצמך לא כל הימנו וכופין שחו לשכור פועלים ולפנותן ואם נתרצה בעל הגנה בכך כיון שקבל עליו לפנותן לעצמו והתחיל לפנותן לעצמו בפני בעל הכותל אין בעל הכותל יכול לחזור בו אף על פי שרצה ליתן לו שכרו ויציאותיו. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל ולאו דמפנה להו כלהו באפיה אלא כיון שהתחיל בפניו אף על פי שלא גמר הכל מיד קננהו וזהו ואם משקבל עליו וכו'. עד כאן.

עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: אבל היכא דלא פנה אותם ורצה בעל הכותל לחזור בו יכול לחזור בו. והוא הדין היכא דפינן שלא בפני בעל הכותל דכיון דדחויי הוא דהוה מדחה ליה מרי כותלא למרי גינתא לא זכתה לו חצרו אלא אם כן פינן בפני הנותן או דקנה מיניה דמחלינהו גביה. ונראה לומר דאף על גב דמרי כותלא מצי הדר ביה כל כמה דלא פנינהו מרי גינתא אפילו הכי מארי גינתא לא מצי הדר ביה דכיון דאירצי מחילה להיזקא ומחילה לא בעיא קנין וצריך עיון.

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פירש רש"י אף על גב דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ולא נהירא דהא כתיב פעולת שכיר כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי אפרע. ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין שומעין לו. אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו. מלוה. ונזקין. ושכירות. מלוה כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין וכדאמרינן ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב. אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בינתיים ברעב ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו. הרשב"א. וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך לא כל הימנו. ואם קבל עליו הפועל אין השוכר יכול לחזור בו ואין צריך לומר שאין הפועל יכול לחזור בו כיון שנתרצה בכך. ונראה לומר דבהא נמי כיון דליתיה לתבן וקש בידיה דשעל דוקא היכא דהתחיל פועל למשקליה לההוא תבן באפי שוכר הוא דאין שוכר יכול לחזור בו כי ההוא דלעיל דאבני הכותל שנפלו לגנה כיון שנתרצה בכך. עד כאן.