שיטה מקובצת על בבא מציעא קח.

לכריא פתיא. פירש רבינו חננאל לתקן מכשולי הרחובות ופתיא לשון רוחב כדמתרגמינן רחבה פותיא. הרא"ש. ז"ל.

לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. מיהו משדרי גברא דקאי בחריקייהו וצריך עיון. ודילמא כיון דאקרקפא דגברי רמיא ההיא עבידתא פטרינן להו מינה לגמרי. הרמ"ך. וכן כתב בנמוקי יוסף עיין שם. ומיהו לאו כל צורבא מרבנן פטרינן מהנך מילי ודדמי להו אלא צורבא מרבנן דלא עסיק במידי אחרינא אלא באורייתא וכיון דתורתו אומנותו אף על פי שמתפרנס ממנה בשכר בטלתו ממלאכות אחרות אפילו הכי פטרינן ליה מהנך מילי ומדדמי להו וקרא כתיב מנדה בלו וגו'. וכן כתבו הגאונים דלאו כל צורבא מרבנן פטרינן אלא הנך בלחוד. הרמ"ך.

לכריא דנהרא תתאי מסייעי עילאי וכו'. מפני שהתחתונים צריכים לעליונים שהנהר אם לא ימצא דרכו פנוי הוא עושה דרך לעצמו והולך לצדדים אחרים. וחלופא במיא דמטרא. פירוש ביבין המוציאין קלקולי העיר וזבליהן שעליונים צריכין לתחתונים שאם לא יתנו להם התחתונים דרך לצאת בו העליונים מתקלקלים חצרותיהן. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: תתאי מסייעי לעלאי מינייהו מאי טעמא דלא מצי תתאי לאשקויי אלא בתר עילאי ועילאי דשתו כבר לא צריכי לסיועי לתתאי. ותילוף דין זה בביב של מטר דעילאי מסייעי לתתאי שיפתחו ויצא המטר ולא יפלו חצרותיהן אבל התחתונים שלא באו מי גשמים עליהם אינם מסייעים לעליונים שיכולין לומר אנו המים שלנו יצאו מאי איכפת לן מן המים שלכם. תניא נמי הכי חמש חצרות וכו' וכן הלכתא. עד כאן. האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי בארעא דהפקרא או מנכסי גר שמת והקרקע בין קרקעותיהן של אלו ואינו סמוך לקרקעות של זה הזוכה בו חציפא הוי ומסלקינן ליה מיניה בדינא דילהו חזי למיזכי ביה טפי דכיון דהוה ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצרו של אדם שזוכה וקונה לו. וצריך עיון היכא דלא הוו אינהו קיימי בצד שדותיהן לזכות באותה שדה וקדם הלה וזכה בכל אמאי מוציאין אותה מידו. אלא ודאי נראה לומר דכל היכא דקדם הלה וזכה בה לעצמו זכה בה בכל ענין שיקדים לזכות בה בחזקה המועלת בקרקע הפקר. מיהו מסלקינן ליה דקאמרינן הכא בדמי דשויא ההיא ארעא קאמרינן. והאי פירוש דחיק. אלא אפילו בדמי נמי לית לן לסלוקיה דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן המתנה ומה לי זכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזו ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל. אלא ודאי הכי פירושו האי מאן דאחזיק ביני אחי דזבן ארעא מחבריה ביני אחי או ביני שותפי בין דקיימא ההיא ארעא דזבן אמיצרא דאחי בין דלא קיימא אמצרייהו מסלקינן ליה כרב נחמן. כן נראה לומר אף על גב דהוי לוקח בר מצרא מצי האי אחא או האי שותפא דהוה שותפיה בארעא ומפיק ליה מיניה דלוקח. ועל דרך זו הלך רבינו האיי. אי נמי אף על גב דלאו שותפי נינהו בחדא ארעא אלא דזבן בין ארעא דראובן לארעא דשמעון מסלקי ליה בדמי דיהב איהו בהאי ארעא בין יוקרא בין זולא משום ועשית הישר והטוב דאמרינן שליחותיה דבר מצרא הוא דעבד כד זבן ולאו לנפשיה זבן המפליג לה בין כל בני מצרא אי אתו כולהו כחדא לאפוקי מהא דזבן ואחריותייהו עליה דלוקח ראשון ואחריותיה דלוקח ראשון הוי עליה דמוכר ראשון. מיהו נראה לומר דהיכא דקא טעין לוקח לא כתיבנא שטרא לכל חד וחד מינייכו דלא ניחא לי לאפושי שטרי עילואי ואי ניחא לכון בחד שטרא זבונו מינאי ואי לא לא מסליקנא טענתיה טענה דמצי אמר בהא אפילו מארי ארעא הוה קפיד דלא ליפשו שטרי עלויה וצריך עיון. ואי לא בעי לאפלוגי אית דינא דגוד או איגוד כיון דתרווייהו בני מצראי מצוי עלוי בנכסי דבי מריון ומצי בר מצרא אמר אנא בעינא דליזבנה למנאתא דילי לפלניא אף על גב דליתיה בר מצרא ולא בעינן דתיקום בידך וצריך עיון אם לא היה בעיר אף על פי שלא שמע אותה מכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אלא אם כן בא אותו היום עצמו. וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל. לרבינו האיי ז"ל ורבינו הגדול כתב בתשובה אם שהה בן המצר משידע דהאיך זבנה להאי ארעא אמצריה כדי תביעת בית דין וכדי שיטרח להביא מעותיו שיהיו מוכנין אצלו ולא אתא למתבעיה בטל דין המצרנות ממנו. ועוד כתב רבינו האיי דהיכא דאמר ליה בר מצרא זבין לי באשראי ואנא טרחנא ומייתינא לך זוזך לזימנא דתקבע לי לא מפקינן לה מידא דלוקח ראשון אף על גב דאמיד האי בר מצרא טפי מלוקח ראשון אלא אם נתן מקצתן וזקף עליו השאר במלוה. עד כאן הרמ"ך.

וזה לשון הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי מרן יוסף ן' סה"ל יבאר לי אדוני מה שנחלקו בו רב יהודה ורב נחמן ונהרדעי במה שאמרו אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק וכו'. אם נחלקו בעיקר בן המצר או בפרט מפרטיו רצוני לומר שהן מודים בדין בן המצר אלא שהן חולקין בפרט ממנו.

תשובה. מקום זה הוא מקום ראויה לשאלה ולא ראיתי לאחד מן המפרשים פירש בו. אלא שמה שנראה לי בו הוא שאם היה לראובן שדה ולשמעון אחיו או שותפו שוה אחר כנגדו ובין שתי השדות מקום רחב הפקר אין לו בעלים ובא איש זר ירד במקום ההוא להחזיק בו ולבנותו לעצמו אמרו חציפא הוי סלוקי לא מחלקינן ליה חציפא הוי לפי שהפריד בין אחים ובין שותפים ברדתו ביניהם אבל לסלקו מביניהם מטענת שהפריד ביניהם לא. ואמר רב נחמן שיש בזה עליהם הפסד לפי שהפריד ביניהם וראוי לו להסתלק מביניהם כדי שיהיו קרובים זה לזה כמו שהיו אמנם אם היתה קביעתם לסלקו מביניהם מטענת דינא דבר מצרא כדי שיחזיקו הן בה ויצרפו אותה עם שדותיהן לא והסיבה בזה שלא הטיל הכתוב דינא דבר מצרא אלא על הלוקח כמו שאמרו ללוקח אזהריה רחמנא משום שנאמר ועשית הישר וגו' זה לפי שאנו אומרים לו אתה קונה במעותיך הניח קרקע זה לבן המצר הזה ואתה תמצא לקנות זולתו. אבל לוקח זה אי אפשר לומר לו הניח קרקע זה שהוא בלא כסף יקחו אותו בני המצר הללו בלא מחיר ולך אתה וקנה זה טעמו של רב נחמן באמרו ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. ואמרו בהרדעי לא אלא הואיל והם באין בטענת דינא דבר מצרא טענתם טענה לפי שאמרו יתברך ועשית הישר והטוב הוא כולל לשני הדברים הנזכרים והלכה כדבריהם. עד כאן.

אי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. פירש רש"י ז"ל דרב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא. וקשה דרב נחמן דהלכתא כותיה בדיני לית ליה דינא דבר מצרא. ועוד קשה דלא אשכחן שום אמורא דלית ליה דינא דבר מצרא. הרא"ש. ותו איכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למיקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא. יש לומר דמשכחת לה באחי ושותפי דמודה בהו רב נחמן. ומיהו האי תירוצא לא סגי למקצת נוסחי דגרסי בהאי דבסמוך רב יהודה דלדידיה אפילו באחי ושותפי לא מסלקינן. לפיכך נראין הדברים דכולי עלמא אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק וכו' ככתוב בתוספות הר"ן.

והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה. משום דקאי אפלוגתייהו נקט האי לישנא. ונראה לי שהוא הדין אליבא דכולי עלמא אי לא אימליך ביה ואזיל וזבין אימקר וזל ברשותיה שהלוקה הוא שליח המצרן בכל דבר. חזינן אי לכולי עלמא מוזל ומזבין. תימה למה ליתן לו הקרקע כלל לימא ליה הלוקח למצרן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר לקנות קרקע שוה מאתן במאה וחכמים תקנו דין מצרן משום הישר והטוב דקאמר ליה מצרן ללוקח תמצא הרבה שדות לקנות במקום אחר הנח לי לקנות סמוך למצר ובזה לא יוכל למצוא במקום אחר ודמיא למתנה דלית בה משום דינא דבר מצרא ויש לומר דלא פלוג חכמים דכיון דמכר הוא ובאלו הדמים היה מוכרה לכל אדם זכה בה המצרן. הרא"ש.

זבין במאתים ושוה מאה אף על גב דשליח הוי לא מצי למימר בר מצרא לתקוני שדרתיך וכו'. ומקחך בטל ושקילנא ליה אנא במאה אלא אמרינן אין אונאה לקרקעות ואיבעית למשקליה הב לי מאתים ושקול. וקשיא לי על הא דאמרינן בכתובות בענין אמר למד קפידא ואמר רב נחמן לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ודאי קשיא זו צריכה לפנים. ואיכא למימר ההוא טעה שליח דאמרינן התם כענין טעות המשנה כשהאלמנה טועה כשהיא מוכרת בנכסי יתומים שמכרה שוה מנה ודינר במנה והיא אין לה עליה אלא מנה ומשום דאוזילה בדיתמי ולא נעשית שליח בית דין ומשום הכי מכרה בטל וכן שליח שטעה בענין זה הרי הוא כאלמנה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם לא מכר ביותר ממה שצוה עליו למכור אפילו טעה בדמים אינו טעות בין ביוקר בין בזול וענין בר מצרא כך הוא. הראב"ד. וזה לשון ה"ר יהונתן: אמר ליה רב קשישא הכי אמרי נהרדעי דהכא לא שייך למימר ולא לעוותי דאין אונאה לקרקעות ואם ירצה לתת לו מאתים יקח השוה ואם לאו לא. ודוקא כהאי גוונא שלא היה יודע המוכר שהיה הלוקח קונה אלא לצורך עצמו הכא הוא דאמרינן אין אונאה לקרקעות אבל היכא דאמר ליה בפירוש לצורך פלוני אני לוקח אותה לית דינא ולית דיינא דמצי אמר ליה לתקוני וכו' בודאי יש אונאה ובטל המקח מעיקרו והכי אמרינן במסכת קידושין. ומהכא נמי איכא למשמע דכל היכי דאמרינן אין אונאה לקרקעות אמרינן נמי אין ביטול מקח לקרקעות. עד כאן.

אמרינן משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. קשיא לי נהי דאין אונאה לקרקעות היינו משום גזרת הכתוב ולא שיהא שוה כל המעות מידי דהוה אעבדים ושטרות ואכתי שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. לכך נראה כפירוש ר"י דאמעשה כזה אמרה רב נחמן דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך שפעמים שאדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו וכן מוכח בפרק אלמנה ניזונת וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

אי עדית היא. פירוש יש לומר מפני טובתה קנאה ואם היא זיבורית יש לומר מפני שנמכרה בזול קנאה ואין שם דרך ערמה לדחות דין בן המצר. ואם אינה לא עדית ולא זיבורית יש לומר כי ראובן זה רוצה לקנות שדה שהיא במצר לוי משמעון ומתירא מלוי וקנה זו השדה שאינה במצר לוי ואחר כך יקנה השדה שהיא במצר לוי במצר זו השדה שקנה משמעון ואם יבא לוי ויטעון יאמר לו גם אני בר מצרא וכל הקודם זכה לפיכך אומרים לו מתחלה בערמה עשית וקנית שדה בין שדות ולאו כל כמיניה לאערומי ולמידחי זכותא דלוי. רבינו חננאל ז"ל. וזה לשון הרמ"ך ז"ל: זבן גריוא דארעא בי מיצרי דארעיה דראובן ושמעון הוי בר מצרא דראובן חזינן אי האי גריוא דזבן לוי הוי עדית או זיבורית גבי ההיא דאישתיירא גבי מוכר אי הדר בתר הכי וזבנה ניהליה ללוקח הויא זביניה זביני דאיכא למימר בעדית משום חשיבותא הוא דזבנה ולאו איערומי אערים עליה מעיקרא ובזבורית נמי איכא למיתלי טעמא דמשום דאוזיל גביה ובנה לההיא דבי מיצעי. ואי לאו הכי הוא ודאי אערומי קא מורים ולאו מידי עבד ודוקא במאי דזבן מיניה בתר הכי. כך כתב הר"מ. והיכא דלא שוי טפי האי גריוא ולא שוי נמי בציר מגריוא אחרינא דהאי ארעא נראה לומר דאפילו אגריוא קמא מצי בר מצרא אמר ליה למרי ארעא אי צריכת לזבוני זבין לי גריוא דארעא סמוך לארעא דילי ואנא אתן לך דמי מהשתא כי היכי דשקלת מיניה ולא תערים עלאי לשויי להאיך בר מצרא דכולה ארעא דילך כי היכי דתזבנא ניהליה כולה למחר וליומא אחרא מצרכת לי למיפק לבי דינא ולערעורי עליה דהאיך. ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן.