שיטה מקובצת על בבא קמא טז:

רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות. כתבו בתוספות דאומר ר"י דלא גרסינן רבי אליעזר הכא אלא ר"א וכו' אבל אין לתרץ דשפיר גרסינן ר"א הכא והתם והכא שיש להם תרבות כגון שגדלו אותם מקטנותם והתם דאין להם תרבות בקשורין בשלשלאות כמו שמחלקין התוספות בסמוך דאם כן אז תהיה הסברא הפוכה מרבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי אלעזר דגבי נחש קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא קסבר יש להם תרבות ומוקמינן ליה בשלשלאות אלמא דעל ידי שלשלאות יש להם תרבות וכשגידלם מקטנותם אין להם תרבות וגבי ארי וזאב אמרינן לרבי יוחנן להיפך דכשגידלן יש להם תרבות וכשקשורין בשלשלאות אין להם תרבות ותהיה סברא הפוכה מרבי יוחנן לריש לקיש אליבא דרבי אלעזר. גליון.

אבל רבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ואומר רבנו תם דהכא גרסינן רבי אלעזר וכו'. אי נמי יש לומר דהכא בארי תרבות שגדלו מנעוריו והתם בסתם אריות שלא גדלו אצל בני אדם דבסתם אין לו תרבות. אבל קשה לריש לקיש דאמר לרבי אלעזר והוא שהמיתו וכו'. ויש לומר דהתם באסורים בשלשלאות. וריב"א תירץ דודאי יש לו תרבות לענין שיכול לשמרו ואין אדם רשאי להרגו אבל אין לו תרבות כל כך שלא יהא מועד מתחילתו וחייב בעליו נזק שלם כדין שאר מועדין. ע"כ.

והא אנן תנן רבי אלעזר אומר וכו'. משמע ליה למקשה דלכך אמר רבי אלעזר אף הנחש דרצה לומר דנחש הוא בכלל שאר חיות ומדנחש מועד שאר חיות נמי מועדות ולכך פריך והא אנן וכו' ורבי אלעזר אומר אינם מועדים ומשני תני נחש הוא דמועד אבל הני לא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

דרס ואכל. בלשון אחר פירוש הערוך אם הכה הארי זה הבהמה בידיו ומתה ואכלה פטור שכן דרכו לכשרוצה לאכול ושן ברשות הרבים פטור אבל אם טרף בפיו ובשניו והמית הבהמה חייב אף על פי שאחרי כן יושב ואוכל ששינה וחייב כמו קרן ברשות הרבים דבהדיא תניא דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף דתניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס ומתוך לשונו משמע הכי דבפיו ובשיניו אין דרכו לטרוף לא לאכול ולא להניח מדמפרש אף על פי שאחרי כן יושב ואוכל חייב משמע דכל שכן אם לא אכל. וכולה שמעתתא לא משמע הכי ואפילו יפרש דטרף ואכל דוקא קאמר אבל טרף בפיו ובשניו והניח פטור דהיינו אורחיה אכתי קשיא דהוה ליה לשמואל לפלוגי בטרף גופיה בין טרף ואכל לטרף והניח. ולשון אחר שפירש נראה עיקר שאוכל מחיים לאלתר שלא המיתה בתחילה וטרף ואכל נראה קורא כשהורג תחילה ואחר כך אוכל. וכן פירש בקונטרס. וכעין זה מפרש רבנו תם כל עוף הדורס טמא בפרק אלו טרפות. תוספות שאנץ.

והא כתיב ארי טורף בדי גורותיו ומשני בשביל גורותיו. וקשה דמה מקשה כיון דכתיב בדי גורותיו וכן בהנך כולהו. ועל כן פירש הר"ש בן הר"ש דהמקשה פריך מרישיה דקרא והא כתיב טורף ומשני בדי גורותיו וכן כולהו. ומיהו כי מסיק בתר הבי ומעונותיו סבירא ליה דמדברי המתרץ הם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

והא תניא וכן חיה. כתבו בתוספות ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא וכו' דהא לקמן בפרק כיצד הרגל קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין וכו' משלמת נזק שלם וכן חיה וכו' ומדקתני וכן משמע דאתיא ככולי עלמא כמו רישא וגם מדקתני לה גבי תולדה דשן קדייק כדמסקינן. תוספות שאנץ. וקשה והרי כשהעמיד אותה במסקנא כרבי אלעזר בהדי תרבות קשה נמי זו הקושיא עצמה אמאי קתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן הוה ליה למתנייה. וי"ל דהשתא אי הוה מוקמינן לברייתא דקתני טרפה ואכלה משלם נזק שלם בחצר הניזק כרבי טרפון הוה קשי טפי ליתנייה גבי תולדה דקרן לפי שדומה לקרן בשני צדדים כיון דאיירי בדלא אייעד אם כן דומה לקרן דמשלם חצי נזק ברשות הרבים ומשלם מגופו ואפילו כשמשלם נזק שלם בחצר הניזק לרבי טרפון מגופו משלם ולא מן העלייה אבל לקמן דמוקמינן ברייתא כרבי אלעזר ובארי תרבות וכשטרף ואכל הוי לאו אורחיה ונזק שלם משלם משום דאייעד אם כן אינו דומה לקרן אלא בצד אחד שמשלם נזק שלם אפילו ברשות הרבים אבל לעולם מן העלייה משלם ומשום הכי לא היה קשה כלל כך אם שנה אותו גבי שן אף על פי כן מקשה תלמודא וליתנייה גבי קרן. קשיא. גליון. והראב"ד ז"ל תירץ דלהכי לא אוקמוה כרבי טרפון משום דקתני רישא כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. ע"כ.

כי תניא מתניתין בארי תרבות ואליבא דרבי אלעזר. כתבו בתוספות דלא נקט רבי אלעזר לאפוקי רבנן וכו' עד כדמפריש ואזיל וכו'. ועיקר התירוץ אינו אלא מהא דמוקי לה בדאייעד. הרא"ש ז"ל. וזה לשון רבינו ישעיה ז"ל כי תניא בארי תרבות. תימא לימא רבנן היא. יש לומר דלא קאמר ואליבא דרבי אלעזר לאפוקי מדרבנן וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי להכי לא אוקמה כרבנן דברייתא איירי בכל חיה בין בארי בין בזאב הואיל ולא תרבות הוא בלא אייעד נמי משלם נזק שלם דאורחיה להזיק ולטרוף וגם ארי צריך לאוקמי בדאייעד דלאו אורחיה לטרוף להכי אוקמה כרבי אלעזר דבין זאב בין ארי לא משלם נזק שלם אלא באייעד כיון דבני תרבות הן. ואי קשיא כיון דצריך לאוקמי בדאייעד למה לי למיתני בחצר הניזק. וי"ל דמשום זאב ושאר חיות נקטיה דודאי משום ארי לא צריך דכיון דארי תרבות הוא ומעולם לאו אורחיה בטרף ומיום הולדו הוה ליה קרן כי אייעד חזר לקדמותו הוה ליה כקרן ברשות הרבים ומחייב אבל זאב ושאר חיות דקודם שהיה להם תרבות הוו להו שן דאורחייהו לטרוף וכי הוו בני תרבות הוו להו קרן וכי הדר אייעד חזרו לקדמותם להיות שן ולהכי מוקמה ברשות הניזק דאי ברשות הרבים הוו פטירי. והא דפריך בתר הכי בהדי קרן הוי ליה למתנייה לאו משום דלא איירי ברייתא בשן אלא התלמוד פריך אמאי תנייה גבי שן ולא גבי קרן. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל כתוב בתוספות וי"ל משום זאב נקט וכו'. וקשה אם כן מאי פריך הספר ליתני גבי קרן נימא להבי נקט אותו גבי שן בשביל זאב. וי"ל דהכי פריך עדיין ליתני גבי קרן ולא גבי שן פן תטעה דפטור ברשות הרבים. גם עתה אם ישנה גבי קרן תטעה שזאב חייב ברשות הרבים. וי"ל בזה לא מצי למטעי מדנקט ברשות הניזק. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל רבינא אמר כי קאמר שמואל טרף ברשות הרבים חייב בארי תרבות דלאו אורחיה אבל ארי דלאו תרבות כולהו אורחיה. אי הכי אפילו דרסה ברשות הרבים יהא חייב אלא כי תניא מתניתין בארי תרבות ואייעד. וקשיא לן כיון דבהעדאה מיירי למה לי לאוקמה כרבי אלעזר לוקמה כרבנן ולעולם לאו אורחה ומשום דאייעד משלם נזק שלם. ומתרצינן דאי רבנן אדתני טרפה ואייעד ליתני דרסה ולא אייעד דהויא שן גמורה ומשום הכי אוקמה כרבי אלעזר דתרווייהו כי הדדי נינהו וחד מינייהו נקט. ע"כ.

מתניתין מה בין תם למועד. כלומר אי זה מעלה יש בין תשלומי תם שהוא חצי נזק לתשלומי מועד שהוא נזק שלם. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא בעת אפך עשה בהם. כלומר בשעה שירצו לכפות אפך דכתיב מתן בסתר יכפה אף. ה"ר ישעיה ז'"ל.

י"ד שמ"ד שהושיבו ישיבה על קברו. ואם תאמר והא הוה לועג לרש. יש לומר כיון שהוא הרבה תורה ליכא משום לועג לרש כדאמרינן שבדקו מדן עד באר שבע וכו'. אי נמי בריחוק ארבע אמות איירי וכו'. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל. ובתשובות ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וששאלת הא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת דאוקימנא הני מילי לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא אלמא אסור לדבר בפני המת בדברי תורה. וקשיא לן אהא דאמרינן וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו הכי חזינא דהא דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו הני מילי בחכם שהיתה לו ישיבה בחייו ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו בדברי תורה שלמדו ממנו וכיון שהדבר ידוע שכבוד גדול יש לו בכך אין בזה משום לועג לרש וגו'. וההיא דאמרינן אין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת ואוקימנא בדברי תורה דשמעת מינה דאסור לדבר לפני המת בדברי תורה וכן הא דתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין וכו' ויקרא ויתפלל, במת שלא היה חכם ולא בעל ישיבה עסקינן. אי נמי שהיה חכם אלא שאותם העוסקים בדברי תורה בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד אלא לעסוק בדברי תורה להנאת עצמן הוא שמתכוונים. אי נמי איכא לאוקמה באחד או שנים שמתעסקים בפניו שהכבוד אינו אלא בהושבת ישיבה על קברו דמשמע ישיבה ישיבת תלמידי חכמים מרובין אבל אחד או שנים אין קורין להם ישיבה ואין בעסיקתן בדברי תורה בפניו דרך כבוד אלא בזיון הוא לו דכיון דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות נמצא האוחז תפילין בפני המת והמתעסק בפניו בדברי תורה שהוא מצוה כאלו לועג על המת לפי שמראה שהוא חייב במצות והמת אינו חייב במצות דנעשה רש מהן ועובר משום לועג לרש חרף עושהו. ע"כ.