שיטה מקובצת על בבא קמא ק.

למימר דאי משתכח בישא בעינא לאחלופי לך. הרי"ף ז"ל כתב דלעולם לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך וכו'. והרב בעל המאור תפס עליו מדרבי חייא וכו' וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי דמאי דקאמר ליה רבי אלעזר מאי דעתך למימר וכו' דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי דעלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי דעתיה דאי לא נפיק בעי לשלומי. ומכל מקום כדברי הרי"ף מסתברא לי דריש לקיש לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא דאי לא ארדעיה דעליה קא סמיך לא הוה מחייב. ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרת ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל חדא דאכתי לא ידעינן דאנן מדריש לקיש שמעינן לה ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמר ליה חזי וכו' הוה משמע דאי אמר ליה מדינא הוה ליה לחלופי ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכו ואיסור ולא היא דדנכו ואיסור אפילו אמר להו חזי דעלייכו קא סמיכנא לא מחייב כלל אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הוה קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה לו פטור. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל שמע מינה דמראה דינר לשלחני ונמצא רע לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך. אי מוכחא מילתא לשלחני דעליה קא סמיך לא צריך לאודועיה. ע"כ. וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל המראה דינר לשלחני אומן ואמר ליה מעליא הוא ואשתכח דפסלתו מדינה והוא לא ידע פטור השלחני דכאנוס הוא ואף על גב דידע דעליה קא סמיך ואי לא פסלתו מדינה כיון דהוא שלחני אומן ואותו דינר הוא רע ואיהו אמר ליה מעליא הוא חייב לשלם ודין הוא עסק ביש כדאמר ליה רב לרבי חייא. ואם אינו אומן השלחני לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה האיך דעליה קא סמיך או דידע איהו מנפשיה כגון דשקליה מלוקח באפי על פי הכרתו. ע"כ.

י"ד רצ"ו מחיצת הכרם שנפרצה וכו'. וא"ת ורבי מאיר ורבי שמעון דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי שנא משאר איסורין וכו'. ואומר ר"י דשאני כלאים שתלויין ברצון האדם וכו' כמו שכתב הר"ש במסכת כלאים פרק ז'. וצריך לומר דכיון שאין התבואה נאסרת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם הגפנים שאינם שלו לא יאסרו שאם היו נאסרים מן התורה נם התבואה תאסר מקל וחומר כדאיתא בפרק הקומץ זוטא וכמו שכתב הר"ש שם. ויש מפרשים משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים. ולא נהירא שבירושלמי דריש כרמך ולא של גוי ומפרש אליבא דמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל ואמאי למאן דאמר נמי אין קנין תיפוק ליה משום כרמך ולא של אחרים. עוד תירץ ר"י דבכלאים דאורייתא אוסר דבר שאינו שלו אבל הכא כלאים דרבנן דמשמע שהיו רחוקים שרשי הגפנים מן התבואה ארבע אמות אלא שהיו מסככים על גבי תבואה הילכך ההוא דעבד איסורא קנסוהו רבנן כדאמרינן בהקומץ זוטא גבי שאר זרעים שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. ומיהו לא יתיישב כל כך היטב לפי פירוש זה מנלן דהך ברייתא דמחיצת הכרם אתיא כרבי מאיר טפי מדרבי שמעון או שאר תנאים דנקט בכל דוכתא רבי מאיר דאינהו נמי מודו הכא דקידש כיון דהוו כלאים דאורייתא. ומיהו יש לומר כיון דמההיא דמסכך מחייב רבי מאיר כך יש להוכיח בהשורף שטרות דבתרווייהו בידים קא עביד ורבנן הוא דפטרי כמו שהוכחתי בהמניח אם כן כרבנן לא מצי אתיא אם לא נאמר דאתיא כרבי מאיר דפליג עלייהו. וללשון זה ההוא דמנחות שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים כרבי יוסי אבל ללשון ראשון דמדאורייתא נמי הכל מותר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתיא ההיא דהתם נמי על כרחין כרבי מאיר. תוספות שאנץ.