שיטה מקובצת על בבא בתרא ד.

ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך ומתרגמינן דין אבא למלכא. כלומר אָבִי רַךְ. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

פשיטא. כלומר אפילו לא היתה משנה מלמדת אותנו דין כפייה הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם דאיזה יד מהם תגבר כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי דודאי אצטריך דאי לאו הכי אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציה שלי ושנינו בנינו אותה היה הדין שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע וכמו ששנינו גבי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' עד וזה נוטל רביע וכמו שאמרו גם כן ביבמות פרק החולץ גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא פלגא דקא מודה להו שקלי דנקא דקא מודו ליה שקיל אידך דנקא הוה ליה ממון המוטל בספק חולקים. וניחא דהתם בשלא היו תופסים בשוה זה כזה בכל הנכסים וכיון שכן דנים בו כן אבל כאן שהמקום על כרחך מוחזק בין שניהם להיותו מחצה דמי מהם מוחזק בו יותר ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו והרי האבנים כאלו מוחזקות ותפוסות כולם ביד שניהם בשוה זה כזה וכל שביד כל אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו שלו וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא גבי טלית אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא. ואלו היו שניהם אדוקים בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אף על פי שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין את הרביע מתחת ידו של זה ונותנים לחברו והכא נמי דכוותה היא כדאמרן. ופרקינן לא צריכא דנפל לרשותו דחד מינייהו ואם לא שלמדנו תנא שיכולים לכוף זה את זה שהאבנים ברשותו היה נאמן לומר אני בניתי דמספק אין מוציאין האבנים מתחת ידו והמקום דקתני פשיטא ואגב גררא דאבנים נקטיה. והא דאקשינן מעיקרא פשיטא לאו למימרא שהיה סבור המקשה דמסתמא נחבס הכותל ונפל תחתיו ולא נתפזרו האבנים חוץ ממקום הכותל כי זה אי אפשר בשום פנים אלא שבא להשמיענו דרך קושיא ותירוץ דאפילו יטעון עליהם אותו שהם ברשותו שהם שלו אין שומעין לו כיון שהדין נותן מתחלה שיכולים לכוף זה את זה אנן סהדי דבין שניהם בנאוהו. ואיכא למידק אכתי מאי לפיכך דאפילו בעלמא נמי דינא הכי דכיון דכותל זה חוצץ בין חצרו של ראובן לחצרו של שמעון מספקא אם באו לפנינו אנו דנים בו שיחלוקו וכיון שתחלת הדין לחלוק אם כן אפילו כשנפל לרשותיה דחד מינייהו מוציאים אותה מידו וחולקים סוף דינא כתחלת דינא וכדקיימא לן בשנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותה מידו ויחלוקו סוף דינא כתחלת דינא. ויש לומר דשאני דבעוד שהיו שניהם תפוסים היו מתעצמים עליה והיה הדין שיחלוקו ואחר שהדין כן כבר הוחזק בפנינו לשניהם לזה כזה ואם תקפה בפנינו לאחר מכאן נעמיד הדין הראשון על מה שהיה אבל כאן לא יצא הספק עד שבא לידו של זה וכיון שבידו של זה נולד הספק מספק אין מוציאים אותו מידו. ואכתי קשיא לי דמכל מקום המקום לשניהם הוא וכיון שהמקום לזה כזה גם האבנים העומדים בכל חלק ממנו מוחזקים לבעל המקום הזה וכיון שכן הרי זה כמי שנפל כלי מחצרו של ראובן לחצרו של שמעת ושמעון טוען שהוא שלו שאין שומעים. ויש לומר דאפילו המקום אין אנו דנים בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שנפלה בו המחלוקת וכיון שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מן הספק אנו דנים בו שיחלוקו ככל דבר המוטל בספק וכיון שלא נפלה המחלוקת גם על המקום מתחלה עד שנפלו האבנים לרשותו של זה הרי האבנים אלו בספק ביד זה שאין מוציאים אותם מידו. הרשב"א ז"ל.

אי נמי דפנינהו חד לרשותיה. יש מפרשים דפנינהו בעדים. ואינו מחוור בעיני שאי אפשר לומר כשנפל במקום הכותל ממש ופינן משם לפי שאי אפשר לאבני הכותל ליפול במקומו של כותל ממש ועל כרחנו הם נופלים או ברשותו של זה או ברשותו של זה וכיון שכן אם נפלו ברשותו של ראובן ועמד שמעון ופינן לרשותו בכי הא ודאי נראים הדברים דאפילו בעלמא מוציאים אותם מידו דאף על פי שאין המקום והאבנים ידועים לאחד מהם ולא לשניהם בשתוף מכל מקום כיון שנפלו לרשותו של זה ולא היה שמעון מוחזק בהם מתחלתו הרי זה ככלי הנמצא בביתו של ראובן ובא שמעון והוציא משם בעדים שהדין נותן שמוציאים אותו מידו ומחזירים אותו לראובן וזהו דין נסכא דרבי אבא ואף על פי שלא נחלקו עליהם מתחלה מכל מקום כיון שברשותו של ראובן היה הדין נותן שהיו שלו וראובן מוחזק בהם. ויש מי שפירש דפנינהו שלא בעדים אלא שאנו רואים אותן עכשיו יוצאות מתחת ידו ומכירים אנו אותם שהם אבני אותו כותל וטוען לקוחות הן בידי דבעלמא ודאי נאמן אבל הכא אנן סהדי דשותפים נינהו ושותפי לא מחזקי אהדדי וכן נראה שפירש הריא"ף ז"ל בהלכות. וגם זה אינו מחוור בעיני דמתניתין לא מיירי בטענת לקוח הוא בידי אלא בטענת כולה שלי ויגיד עליו רעו דקתני המקום והאבנים ואי משום טענת לקוח הוא בידי מה שייך בכי הא המקום. ועוד דאם איתא מאי שנא משום דשותפין לא קפדי אהדדי אפילו בעלמא נמי דלאו שותפי דינא נמי הכי דאלו כותל ידוע לראובן החוצץ בין חצרו לחצרו של שמעון ונפל והרי למחר אבניו יוצאות מתחת ידו של שמעון ויש עדים שמכירים אותן וטוען לקוחות הן בידי אינו נאמן דכיון שהכתלים מצוין הן ליפול וכשנופל אפשר דנפל לרשותו של שמעון אין תפיסתו בהם ראיה והוי להו כגודרות דאין להם חזקה הואיל ואזלין מנפשייהו. ומיהו בזה יש לומר כגון שנפלו תחלה לרשותו של ראובן ובפני עדים ומחר ראינו אותם יוצאות מתחת ידי שמעון. ואינו מחוור דלאו בטענת לקוחות הם בידי מיירי מתניתין וכמו שכתבתי. ועוד דאי הוי טעמא משום דשותפי לא מחזקי אהדדי הוה ליה למימר קמשמע לן שותפי כהאי גוונא לא קפדי אהדדי כדאמרינן בריש הבית והעליה. ונראה לי לפרש כגון דפנינהו לרשותיה וליכא עדים ולא ראה דאלו בעלמא נאמן לומר אני בניתיו משלי ואפילו פינן מרשות ראובן משום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אבל עכשיו ששנינו ששניהם יכולים לכוף זה את זה לבנות אנן סהדי דלא ויתר אחד מהם על דינו והרי זה כמגו במקום עדים דטפי עדיף מחזקה וכעדים משוינן להו כן כתבו בתוספות דדבר זה כעדים משוינן ליה ולא אמרינן ביה מיגו. אי נמי יש לפרש כגון שנפלו לרשות חצרו ופנינהו שלא בעדים אבל אי איכא עדים דראיה וטוען אני בניתיו ואלו בעלמא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחות הם בידי אבל השתא אינו נאמן במגו דמגו במקום עדים הוא. ואם תאמר מאי טעמא לא קא מסיים הכא טעמא משום רשות פירוש כהאי גוונא לא קפדי אהדדי וכמו שאמרו בפרק הבית והעליה. תירצו בתוספות דהכא במאי עסקינן בששהו תחת ידו של זה זמן רב דאף על פי שאמרו דשותפי לא קפדי אהדדי אין הדעת נותנת שלא יקפידו אם יעמוד ביד השותף לעולם אלא שאינם מקפידין לקצת ימים והכא לרווחא דמילתא קמתרץ דאפילו פינן לרשותו ועמדו תחת ידו יתר מכדי שיעור שהשותפים אינם מקפידים אפילו הכי אינו נאמן דמשום דאנן סהדי דבין שניהם בנאוהו שלא ויתר בכהאי גוונא אחד מהם על דינו וכמגו במקום עדים משוינן ליה. הרשב"א ז"ל.

אמר אביי הכי קאמר וכן בגנה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבים אותו. דקסבר אביי דהאי מקום שנהגו דקתני במתניתין לא אגינה קאי אלא אבקעה. אי הכי מאי אבל פירש רש"י ז"ל אי הכי דהאי מקום שנהגו אבקעה קאי מאי קא מהדר אבל בבקעה דהא מבקעה סליק והכי הוה ליה למיתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וקשה לי קצת דאם כן הוה ליה לאקשויי נמי מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא כיון דעיקר קושיא ראשונה אדיוקא דרישא וסיפא קא מהדר לאקשויי והוה ליה למימר מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו לבנותו הא סתמא לא אימא סיפא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו הא סתמא כמקום שנהגו לגדור דמי מחייבים אותו. ושמא עדיפא מינה מקשי ליה. ואפשר לפרש. דרבא אדיוקיה דרישא וסיפא קא מהדר והכי אקשי ליה אי הכי מאי אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו דמשמע הא סתמא מחייבינן ומדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא קפריך ומאי אבל דקאמר רישא דסיפא נקטי. ודכוותה אמרינן לעיל סיפא איצטריכא ליה למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו ואף על פי שעיקר הצריכות אינו אלא מסיפא דסיפא דהיינו סמך לו כותל אחר וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל פירש רש"י ז"ל אי הכי אבל וכו'. קשה אי הוה תני הכי היה קשה דיוקא דרישא לסיפא דברישא תני מקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו ומשמע הא סתמא לא ובסיפא קתני מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין ומשמע הא סתמא מחייבין. ועוד מאי קפריך רבא דודאי הוה מפרש סיפא כמו רישא אבל סתם בקעה ומקום שנהגו שלא לגדור בגנה אין מחייבים. ונראה לי מאי אבל כלומר מאי אבל וכו' דכל הסיפא משנה דלא צריכא הוא דמרישא שמעינן גנה סתם מחייבים הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים ובקעה דוקא מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו ודוקא סתם גינה הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. סתם חצר וסתם גנה כמקום שנהגו לגדור וכיון שחלקו והיו יכולים לכוף זה את זה לבנות באמצע מפני היזק ראיה אם נפל הכותל אף על פי שנפל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים לרשותו בעדים אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי ומשלי בניתי כל הכותל אלא הואיל והיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו אבל בקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור ואם כנס אחד מהם לתוך שלו ואין עדים בדבר ונפל הכותל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים בעדים לרשותו נאמן לומר ולטעון לתוך שלי כנסתי והאבנים האלו שלי שהמוציא מחברו עליו הראיה. ודוקא שלא רצו על הכותל שלא הוחזק לשניהם שעה אחת שהוא אפשר שהיו שניהם מודים תחילה בכותל זה אם היה כולו לראובן או לשמעון אבל אם רצו עליו קודם לכן הרי הוחזק לשניהם ואם נפל אחר כך לרשות אחד מהם חולקים האבנים כמו שאמרו לענין שנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותו מידו. ובחצר ובגנה אם פנה אחד מהם האבנים לרשותו שלא בפני עדים והם מכירים את האבנים שהם אבני הכותל שהיה בנוי באמצע ונפל אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין וכן אינו נאמן לטעון לקוחות הם בידי דכיון שהיו האבנים האלה משותפות אין תפיסת אחד מהשותפים חזקה לפי שאין השותפים מחזיקים בכך שדרך השותפים שכל אחד לוקח הדברים המשותפים ומניחם ברשותו ואין חברו מקפיד עליו בכך. אבל אדם אחר שפינה אבני כותל חברו לרשותו שלא בפני עדים אף על פי שאנו מכירים האבנים האלו שהם אבני כותל חברו נאמן לומר לקוחות הן בידי דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן אבל אם אין אנו מכירים את האבנים נאמן אפילו שותף שהם ברשותו לטעון לקוחות הם בידי מתוך שיכול לומר לקוחות הם ואינן מאבני כותל חברו. ברם צריך תלמוד אם טען השותף בתוך שלי כנסתי אם הוא נאמן בטענה זו מתוך שיכול לטעון לא היו דברים מעולם או שמא אינו נאמן על טענה זו מתורת מגו לפי שיש לומר כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו. ונראה הדברים שהוא נאמן לטעון בתוך שלי כנסתי להעמיד האבנים בחזקתו ובפרק זה איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא איפשיטא הלכך המוציא מחברו עליו הראיה. ולענין בקעה אם יטעון כל אחד לתוך שלי כנסתי המקום של שניהם ואין אומרים כל דאלים גבר שלא אמרו כן אלא כשיש דררא דממונא לאחד מהם כגון זה אומר של אבותי וכו' אבל כאן יש דררא דממונא לשניהם שהרי כותל זה בנוי בתוך מצרם הדין בה שיחלוקו וכדתנן המחליף פרה בחמור ועד כאן לא נחלקו שם רבנן אלא לפי שהולכים אחר חזקת בעלים הראשונים וכן מפורש בפרק חזקת הבתים. עד כאן. מעליות ה"ר יונה ז"ל.