שיטה מקובצת על בבא בתרא מה:

ראה עבדו ביד אומן. במסקנא דשמעתא איתותב רבה ואסיקנא דאומן דמסר לו שלא בעדים אם ראה שהכלי עכשיו בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי. ונראה לי לפי המסקנא כיון דאומן דוקא תנן הא אחר יש לו חזקה כדדייקינן לקמן על כרחך הא דקתני הכא ראה עבדו ביד אומן לאחר שהחזיק בו שלש שנים דליכא לאוקמה תוך שלש דאם כן מאי איריא אומן אפילו אחר אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי בתוך שלש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה. ושמעינן מהכא דאומן אין לו חזקה במטלטלים אפילו לאחר שלש ואף על פי שיש לדחוק ולחלק דשאני עבד דאדם עשוי למסרו לאומן ללמדו אומנות שלש או ארבע שנים אפילו הכי מסתברא דהא דקתני נמי ראה טליתו ביד כובס שאינו נאמן לומר אתה מכרתו לי דומיא דעבד קתני דמיירי לאחר שלש שנים ומתניתין נמי דייקינן דקתני גבי שני חזקות האומנים אין להם חזקה ואף על גב דודאי אצטריך הכא לאשמועינן שאין להם חזקה כשאר בני אדם שיש להם חזקה במטלטלים ונאמנים הם לומר לקוחים הם בידי מכל מקום יש במשמע שהאומנים אין להם חזקה ואפילו לאחר שלש שנים שהרי כל אותן השנוים עד משנה זו שיש להם חזקה היינו חזקה דשלש שנים וכיון דקתני עלה האומנים אין להם חזקה יש במשמע שאין חזקה הנזכרת עד עתה נוהגת בהם. והדעת נוטה ללמוד מזה לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין להם חזקה אפילו לאחר שלש ולא דמי לגודרות שיש להם חזקה לאחר שלש דהתם כיון דעיילי ונפקי הא חזי להו ואיבעי ליה למחויי אבל כלים דלא חזי להו ופעמים שאין זכור למי השאילם לא שייכא בהו חזקה. ועוד פעמים שהוא משאילן ליותר משלש ועוד כיון שהן בבית השואל שלא ברשות אינו חושש למחות דמימר אמר מסתמא אינו משתמש בהם לאחר זמן השאלה מה שאין כן בגודרות שהוא רואה שהוא מחזיק בהם בגזל ואיבעי ליה למחויי. ובלא כן יש טעם פשוט שלא תהא לו חזקה אפילו לאחר שלש שנים דמימר אמר שהכלי בידו בתורת פקדון ואינו משתמש בו ומה לי לחוש ולמחות.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. דקא סלקא דעתך דהאומן טוען לא מידך בא לידי אלא במקח בא לידי סרסור שאמרת לו בפני למכרו והיינו דאקשינן מאי שנא סיפא כי למה יהא האומן נאמן לומר במקח בא לידי מידי סרסור שהרי אין תפיסתו ראיה לפי שיש לתלות שבא לידו בתורת אומנות ואי מיירי שמסר לאומן בעדים כל שכן דקשה למה יהא נאמן כשטוען שאמר זה לאחר למכרו לו. קתני מיהא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה. קשיא לי דלמא לעולם דאיכא עדים והא דנקט ראה לפי שאם לא ראה הכלי בידו נאמן הכובס בשבועה מיהת מגו דאי בעי אמר נאנסו כו'. ויש לדחות אי דאיכא עדים טפי הוה עדיף ליה לתנא לאשמועינן דאפילו היכא דלא ראה אין האומן נאמן בלא שבועה להודיענו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אך נראה בעיני דלהכי לא משני ליה לעולם דאיכא עדים ונקט ראה לפי שאיני נאמן אפילו בשבועה דאי הוה משני ליה הכי אכתי הוה תיקשי ליה סיפא דקתני ביוצא מתחת יד אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לאומן למכרו לי דבריו קיימים דמשמע דבריו קיימים לגמרי ונאמן לומר שהוא צוה לאומן למכרו לו ואי איכא עדים שמסרו לאומן הרי הוא יכול לתבוע את האומן ולטעון עליו אתה מכרתו לזה כיון דקסבר רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואפילו אם זה האחר עומד וטוען מינך זבינתה לא פקעה תביעת המפקיד דכמו שיכול לטעון על האומן אף על גב דלא ראה ולומר עודנו בידך ואתה כופר בו כך יכול לטעון אתה מכרתו לזה ולא החזרתו לי ואפילו אם תמצא לומר שהאחר יכול לזכות לעצמו בכלי ולומר ממך קניתיו והנפקד החזירו לך אלא שהנפקד מתחייב לך בדין משום דאפסיד אנפשיה שנתחייב להחזיר לך בעדים ועוד נראה לי דלא מיבעי שאין האומן פטור היכא דמסר לו בעדים אף על פי שיוצא מתחת ידי אחר לדעת רבה אלא גט זה האחר שהכלי יוצא מתחת ידו אין לו חזקה אפילו אם יטעון מינך זבינתה כיון שנראה כליו של מפקיד בידו דמצי אמר ליה מפקיד דאין תפיסתך ראיה שלקחתו ממני כי האומן מכרו לך. אבל למאי דקיימא לן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים היכא שהכלי יוצא מתחת ידי אחר אין המפקיד יכול לטעון הנפקד מכרו לך שלא ברשותי שהרי הנפקד נאמן לומר החזרתיו לך ואתה מכרתו. ועלה בידינו מסברא זו שכתבנו דהיכא דאפקיד גבי חבריה ואמר ליה אל תחזיר לי אלא בעדים שזה צריך להחזיר לו בעדים לדברי הכל אם יוצא מתחת ידי אחר ואמר ליה אחר מינך זבינתה והלה אומר איש פלוני מכרו לך שהפקדתיו אצלך ולא החזירו לי נאמן לפי שאין תפיסתו של זה ראיה שלקחו מבעליו שהרי הנפקד מתחייב להחזיר לו ואינו נאמן משום מגו דנאנסו שהרי לא היה יכול לטעון נאנסו כיון שהוא נמצא והא דתניא בפרק הגוזל ואם אמרו גדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי נאמנים. התם כשלא ראה ונאמנים מתוך שיכולים לומר החזרנו לך והדבר צריך עיון.

אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס. פירוש דליכא עדים שמסר לו לאומן אבל איכא עדים דראה כלומר שהם רואים את הכלי של זה התובע ביד האומן ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע וכי ראה מיהא תפיס אלמא אין האומן נאמן לטעון לקוחים הם בידי אפילו בכלים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר כיון שהוא אומן בכלים כיוצא מאלו לפי שאין תפיסתו ראיה דאמרינן דרך אומנות בא לידו. ודוקא היכא דראה אבל היכא דלא ראה נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה אבל לא ראה נאמן לומר אתה מכרתו לי מתוך שיכול לומר החזרתי שאין צריך להחזיר בעדים. והא דקתני סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למכרו נאמן אבל אם הוא טוען שהאומן מכרו לו ואמר שלקחו מבעליו לא אמר כלום טעם הדבר אף על פי שטוענים ללוקח מאי דמצי טעין מוכר והאומן היה נאמן בעוד שהיה הכלי בידו היכא דלא ראה דהחזירה אבל מכל מקום כשמכרו לזה לא היתה ביד האומן אלא טענת לקוחה שהרי הלוקח היה רואה הכלי בידו וצריך היה למכרו לו והרי בטענת לקוחה אינו נאמן כיון שמסר לו זה בפני עדים והיכא דלית ליה טענת חזרה אף אחר נמי אינו נאמן ואפילו היכא דלא ראה ביד זה האחר אלא שהוא מודה שהכלי שזה תובע בידו הוא שלקחו מן האומן אף על גב דאי הוה בעי הוה טעין לא היו דברים מעולם זוכה בו התובע לפי שזה האיש עצמו שלקח הכלי אין לו להאמין את האומן על טענת הלקיחה כיון שנמסר לו בעדים ובשעת המכר לא היתה ביד האומן לא טענת לקיחה ולא היתה לו מגו דחזרה כן נראה לי. והדברים פשוטים. עוד יש לומר לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה וטעמא דאית ליה שיש חזקה לאומן אף על גב דראה כיון שמסר שלא בעדים ולא תלינן דבתורת אומנות בא לידו דקסבר רבה דהוה ליה לבעל הבית למסור לאומן בעדים וכיון דהימניה למסור לו שלא בעדים איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל בשאלה ובשכירות הרי השואל והשוכר באו לביתו של בעל הבית שלא בעדים ואין ראוי לומר שלא ישאיל ולא ישכיר לו בעל הבית עד שיצא לחוץ ויזמין עדים. עליות.

נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. כתוב בתוספות ודוחק לומר דמאי דחזינן שיהה כו'. והרא"ש ז"ל תירץ דהאי דשיהה שלא רצה לקבל אחת עד שיתן לו שתים שקצץ לך. עד כאן לשונו.

אמרו הגאונים ז"ל דכל הנוטלים שהם נשבעים כגון מלוה על משכון וטוען כך וכך יש לי עליו וכן בהא דאמרינן בהנהו עזי דאכלין חושלא בנהרדעא כו'. ויש להקשות על דבריהם דבסיפא קתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל וברישא לא קתני נשבע ונוטל אלמא כל זמן שהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה ועל בעל הבית להביא ראיה. ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לדרישא דשבועת שכיר נשבע ונוטל אין הנטילה מן הדין אלא תקנו שיטול בשבועה וכשהטלית ביד אומן הנטילה מן הדין לכך שנינו בה על בעל הבית להביא ראיה. ואין הטעם הזה מספיק כהוגן. עוד יש להשיב כשהטלית ביד אומן אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה שכך כתב הרב הגאון ז"ל בכל הנשבעים ונוטלים שהנטילה מן הדין והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד האומן כיון שהוא תפוס ועומד ואין מוציאין מידו אפילו אם אינו נשבע להכי תנא על בעל הבית להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאים מידו אבל אחר שנשנה שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל עד כאן לשונו. ועוד יש להראות פנים דלא קתני שבועה בהך ברייתא אלא שנשבע בעת התפיסה דהא קתני סיפא עבר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה ואף על פי שיש שבועת מודה במקצת. עליות.

היכי דמי. כלומר רישא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה במאי אי דאיכא עדים נחזי מאי קאמרי דסתמא דמלתא כל שמסר בעדים עדים ידעי בקציצה והלכך כל דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה ניחזי עדים מאי קאמרי ואף על גב דלא ראה עדים מהימני ולא הוא ואף על גב דאית ליה מגו משום דמגו במקום עדים לא קאמרינן אלא לאו דליכא עדים ואף על גב דראה דאי לא מאי קמשמע לן פשיטא וקתני אומן נאמן מאי טעמא לאו משום מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. קשיא לי למה ליה לרבא לאורוכי בלישניה ולמימר מאי טעמא לאו מגו דלקוח הא על כרחך כל דמוקמת ליה בדראה ליכא טעמא אלא משום מגו דלקוח. וצריך לומר משום דהוה אפשר לפרושי טעמא משום דקציצה לא דכירי לה אינשי וכגון דלא דכיר לה בעל הבית. ועוד שהטלית ביד אומן. ואם תאמר אם כן מי דחקו שלא לומר כן ואביי נמי אמאי לא תירץ לה הכין. יש לומר משום דשמואל סבירא ליה דקציצה דכירי לה אינשי כדאיתא התם בפרק כל הנשבעין ולא ניחא להו לאוקמה דלא כוותיה אלא לאוקמה ככולהו ואפילו למאן דאמר דקציצה מדכר דכירי ליה אינשי כן נראה לי. ואוקמה אביי בדליכא עדים ולא ראה. והוא הדין בדאיכא עדים ולא ראה ובדליתנהו לעדים אי נמי בדאיתנהו ובלא ידעי בקציצה אלא דלמאי דאמר רבא אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי קא מהדר. והקשה רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל היכי מצי מוקמי לה בדליכא עדים דאם כן נתנה לו בזמנו אמאי נשבע ונוטל ומשום תקנתו של שכיר דהא רב ושמואל דאמרי התם בריש פרק כל הנשבעין לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדיט מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ותירץ דפלוגתא היא התם ואיכא מאן דאמר אף שכרו שלא בעדים שכיר נשבע ונוטל. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דרבא הוא דאמר התם ולא מיפלג פליג עלייהו אלא כלפי מאי דאמר התם רמי בר תמא כמה מעליא הא שמעתתא קא מהדר ליה רבא מאי מעליותא דאם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומכל מקום מודה הוא בדינם אלא דלא ידע לטעמייהו וכל דלא ידעינן טעמא שפיר לאו מימר אמרינן בה כמה מעליא האי שמעתתא. ותדע לך דהא קיימא לן כרב ושמואל ואלו אביי ורבא פליגי עלייהו הוה לן למפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. ועוד דהא רבא הוה מקשי ליה התם לרמי בר חמא ואם איתא כיון דלרבא הא מתניתין דקציצה על כרחך בדליכא עדים אם כן אדמותיב קושיא שבועת השומרים היכי משכחת לה לותביה בהדיא מהא מתניתין כדמותיב מינה הכא לאביי. ודוחק הוא לומר משום דהוה מצי רמי בר חמא לדחויי רב תנא הוא ופליג ושמואל נמי כוותיה סבירא ליה. עוד תירץ הוא ז"ל דהכא כיון שמודה במקצת השכירות ליכא למיחש מתוך שיכול לכפור בכל ולמימר לא שכרתיך מעולם שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל והיינו טעמא דשבועת מודה מקצת וכדרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ואינו נאמן מתוך שיכול לכפור בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וזה נכון. הרשב"א ז"ל. לא לעולם דליכא עדים כדקאמרת אלא האי דאוקמת לה בדראה לאו הכין הוא אלא בדלא ראה ומשום הכי אומן מהימן אבל בדראה אף על גב דליכא עדים לא מהימן. פירוש ואף על גב דאכתי איכא למימר מגו דאי בעי אמר מעולם לא לקחתי ממך בתורת אומנות אלא בתורת מקח לפירוש קמא אי נמי מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי לפירושא בתרא מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לפירושא בתרא אי נמי בתורת אומנות שקלתיה מיניה מעיקרא לפירושא קמא לא אלים כחו דהאי מגו כי היכי דאלים כחו היכא דלא ראה. הר"י ן' מיגש ז"ל.