שיטה מקובצת על בבא בתרא לא:

ורבא דאמר כרב חסדא. משמע דסבר רבא כרב חסדא וכן בפרק כל הנשבעים משני רבא מלתיה דרב חסדא. וקשה דאם כן אמאי חשיב רבא עד זומם חדוש כו'. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. ומיהו משמע הכא דמתרץ דברי רבא אף לדברי רב הונא וכל שכן דסבר כרב חסדא. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל. ובגליון תוספות כתוב על מה שתירצו בתוספות וזה לשונו: תימה לי דהא כי מוקי רבא כרב חסדא לא אתי אלא ללישנא דחדוש דללישנא דהוי טעמא דרבא דהתם משום פסידא דלקוחות לא פליג הכא רבא אדרב נחמן כדפירשו בתוספות. עד כאן מהגליון. וריצב"א ז"ל תירץ דלעולם סבר כרב חסדא ועד זומם חדוש הוא הוי כמו בשר וחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשיל ליה אסור פירוש על ידי שרייה הוא בולע ואפילו הכי הוא מותר ועל ידי בשול הוא אסור והיינו חדושו דמה לי בליעת בשול מבליעת שרייה והכי נמי חדוש הוא מה שהמזימים כשרים אם המוזמים פסולים דמה לי הני ומה לי הני הלכך כיון שהמזימין כשרים ראוי היה שיהיו גם המוזמים כשרים הלכך חדוש הוא. תוספי הרא"ש ז"ל. ולענין פסק הלכה בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן דאף על גב דאתכחוש באכילתיה באבהתיה לא אתכחוש דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ועביד בה עובדא אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה וקיימא לן דמעשה רב. ואם תאמר תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרב נחמן דהכא וקיימא לן דעדים זוממים למפרע הם נפסלים כאביי וכי איתזום אטביחה ומכירה אבל לא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמים על הכל ואפילו אגנבה דלא איתזום. ויש לומר דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי אבל מידי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה הלכך על אכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתיה דלא אתכחוש לא אתכחוש. הרשב"א ז"ל.

אנן אחתיניה ואנן אסקיניה. וכיון דשניהם שוים אמרינן כל דאלים גבר כלומר בין בראיות לפסול עידיו של זה אי נמי בכח ואם מכרו אחד מהם מכור ואין חברו רשאי לתבוע ממנו פלגא במעות דהמוציא מחברו עליו הראיה. רבינו יהונתן ז"ל.

מתיב רבא שנים אומרים מת ושנים כו'. אבל נשאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא אלמא אף על גב דאתו סהדי השתא דאשת איש היא ואלו אתו מעיקרא מקמי דתנסיב לא הוה שבקינן לה לנסובי כיון דלבתר דאינסיב הוא דאתו ליה הני סהדי ואכתי ספק אשת איש היא מספק לא מפקינן לה מתותי גברא דהא איכא סהדי דנשאת על פיהם דקא מסהדי דלאו אשת איש היא ולא מפקינן לה מתותיה האי בעל שני אלא בראיה ברורה דהך בעל ראשון לא מת אי נמי לא גרשה הכא נמי אף על גב דאתו סהדי השתא דאבהתיה היא ואלו אתו מעיקרא לא הוה נחתינן ליה להאיך כיון דלבתר דאחתי ליה להאיך הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ספיקא היא דהא איכא סהדי אחריני דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך הוא אמאי מסלקינן ליה מספיקא נוקמא בידיה כדאיתא עד דמייתי ראיה ברורה דאבהתיה היא ולא דאבהתיה דהך והוה עליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אילימא ערער חד כו'. נראה לריצב"א דהכי פירושו אי לימא מערער דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי דמר אית ליה דאפילו הכי מעליא דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן בפרק בתרא דקדושין לחד לישנא ומר אית ליה כיון דליכא חזקה דכשרות דאפילו בערער חד אין מעלים כדאידך לישנא דהתם ואהא פריך והא רבי יוחנן כו' וטעמא דרבי יוחנן לההוא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערער תרי אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא אלא לכולי עלמא בעינן תרי ולאידך לישנא ליכא לפלגינהו בהא דכולי עלמא ערער חד הוי אם כן לא משכחת פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. עד כאן גליון תוספות.