שיטה מקובצת על בבא בתרא קמא:

דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה. קשיא לי לישנא דברייתא דקתני אין לו אלא מנה דמשמע דהוה שייך למימר שנוטל יתר והלא בפירוש התנה אם זכר אם נקבה יטול מנה והוה ליה למתני זכר ונקבה נוטל מנה ונראה דהכי גרסינן דאמר נמי אם זכר אם נקבה ולא גרסינן מנה וכן הגירסא במקצת הספרים ומיירי כגון דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה ואם זכר ונקבה יטול מהו דתימא יטול מנה לזכר ומנה לנקבה קאמר קמשמע לן דאין לו אלא מנה דמסתמא לא נתכוון אלא לשכר אחד. ואף על גב דלא תני בברייתא זו אלא אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מנה ילדה נקבה נוטל מנה דמשמע דמיירי באדם שלא דבר אלא על זכר או באדם שלא דבר אלא על נקבה דהא לא תני בה אחר כך אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה כדרך ששנינו במשנתינו השתא מיהת דמשני תלמודא דמיירי דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול וחסורי מחסרא מיירי נמי דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה כדרך ששנינו במשנתינו ולא חשש התלמוד להאריך. והיינו דמקשינן אלא למעוטי מאי פירוש כיון דסוף סוף הרי הוא התנה ליתן מנה בין על בשורת זכר בין על בשורת נקבה בין על בשורת זכר ונקבה למה הוצרך האיש הזה להזכיר בפרט אם זכר ואם נקבה ואם זכר ונקבה יאמר המבשרני מה ילדה אשתי יטול מנה. ופרקינן למעוטי נפל כלומר לפיכך הזכיר זכר ונקבה למעוטי שאם ילדה נפל לא יתן כלום למבשר ואלו אמר המבשרני מה ילדה אשתי יטול מנה אפילו נפל בכלל. והא דלא מפרקינן למעוטי טומטום ואנדרוגינוס משום דלא מסקי איניש אדעתיה לידת טומטום ואנדרוגינוס להכי עדיף לן לשנויי דלמעוטי נפל נתכוון. עוד יש לפרש והא זכר ונקבה לא קאמר שהרי לא דבר אלא על זכר או על נקבה ולא אמר אלא אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה כו' משמע דמיירי באדם שדבר על זכר ולא דבר על נקבה או באדם שדבר על נקבה ולא דבר על זכר ואם כן מאי האי דקתני ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה משמע שאם ילדה זכר נוטל מנה ואם ילדה נקבה נוטל מנה. ומה הוצרך לומר דילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ולא יטול מנה בשביל בשורת הזכר ומנה בשביל בשורת הנקבה.

ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעוברת כו'. ולימא ליה רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה כו'. קשיא לי אם כן מאי טעמא דרב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה אם איתא דמשוינן הקנאה לדבר שלא בא לעולם להקנאת דבר שלא בא לעולם דהא רב הונא כרבי מאיר סבירא ליה דאיתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא משבאו לעולם אינו יכול לחזור כו' דסבר לה כרבי מאיר כדאיתא ביבמות. ונראה לי הוא הדין שהיה המתרץ יכול להכריח מן הטעם הזה אלא לא חשש להאריך אלא לפרש שיש חילוק בין הקנאת דבר שלא בא לעולם להקנאה למי שאינו בעולם.

הני גרסינן בכל הספרים. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל). וזה לשון הרא"ש: הוא הדין דהוה מצי לשנויי למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דאין דעתו על הספק אלא דניחא ליה למימר למעוטי נפל ודברי הכל. עד כאן לשונו בתוספותיו. וזה לשון הראב"ד ז"ל: דתניא האומר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי. פירוש מן הבכורה אם זכר יטול מנה כו' ילדה נקבה וזכר ואין ידוע איזה יצא ראשון אינו נוטל אלא מנה שמא הזכר יצא תחלה והא זכר ונקבה לא קאמר שיטול המבשר כלום דאמר אם זכר ונקבה נמי יטול פירוש יטול כמו שאמרתי. קשיא לי אמאי לא אקשינן במתניתין הכי הא זכר ונקבה לא קאמר שיטול הולד כלום. ונראה לי דהכי מקשי ליה והלא זה לא אמר אלא המבשרו במה נפטר רחמה וזה המבשר אינו יודע במה נפטר ואין לו בשורה מוצאת. ופריק ליה דאמר אם זכר ונקבה נמי יטול ואפילו בספק שלא אמר במה נפטר אלא כמו והמבשרני בזכר ונקבה כמו כן יטול משמע. ואקשינן אלא למעוטי מאי כלומר כיון דאפילו בספק נמי קא יהיב ליה למה ליה למימר זכר ונקבה נמי יטול לימא כל המבשרני שנפטר רחמה של אשתי יטול. ההוא למעוטי נפל שאם אמר כל המבשרני שנפטר רחמה יטול הוה נפל בכלל שהרי נפטר רחמה מכהן להכי אמר זכר ונקבה לאפוקי נפל שלא נפטר רחמה מנחלה. ומספקא לי טומטום ואנדרוגינוס מהו שהרי ספק הן ומסתברא דזכר ונקבה דקאמר באחרונה כזכר ונקבה דאמר בתחילה איכוון פרט לטומטום ואנדרוגינוס והאי דקאמר למעוטי נפל רבותא קאמר ואף על גב דזכר מיוחד הוא לא יטול. עד כאן לשונו.

ולימא ליה רבי מאיר היא. פירש רשב"ם ואיהו נמי סבר כרבי מאיר ואמאי קאמר איני יודע מי שנאה. ולפירושו הוי פירכא לרב הונא כלומר היכי קאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה והא איהו גופיה סבר כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא יתכן פירושו דולימא ליה רבי מאיר היא משמע דשנוייא הוא לרב הונא כלומר אמאי קאמר רב הונא איני יודע מי שנאה ועמדה לו המשנה בקושיא אמאי לא שני דרבי מאיר היא כאידך ולימא דפריך בתר הכי. ונראה לי דהכי קאמר ולימא רבי מאיר היא דשמעינן ליה נמי דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דהא לאחר שאתגייר היינו לדבר שלא בא לעולם שהאשה מקנה עצמה לו והוא לא נתגייר עדיין ורב הונא לא סבר ליה כוותיה. ומשני אימר דאמר רבי מאיר לדבר שישנו בעולם כלומר שהגוף בעולם רק שאינו ראוי למעשה שמחוסר עדיין גרות לדבר שאין הגוף בעולם כגון עובר מי שמעת ליה. ומיהו קצת קשה דהוה ליה למימר לימא רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. אלא אגב שטפא דבכל תלמודא נקיט מילתיה דרבי מאיר על דבר שלא בא לעולם נקטיה נמי הכא בהאי לישנא. תוספי הרא"ש ז"ל.

והר"י כתב בעליות וזה לשונו: ולימא רבי מאיר היא. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. כלומר דכיון דרבי יוחנן בן ברוקה אמר דאפילו בלשון ירושה מהני אלמא סבירא ליה דכל מה שאדם נותן לכל מי שראוי ליורשו הרי הוא לו כירושה הבאה מאליה ומשום הכי אפילו עובר זכי. ופסק דלא שמעינן ליה לרבי יוחנן בן ברוקה אלא למי שהוא בעולם שהוא ראוי לירש ירושה הבאה מאליה ולפיכך זוכה אף במה שמרבה לו מורישו אבל עובר אין לו זכות עכשיו אף בירושה הבאה מאליה וכיון שכן אי אפשר שיזכה במתנת מורישו ומשום הכי אקשינן ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דסבר לה כרבי יוסי דאמר עובר קני וכיון שהוא זוכה בירושה הבאה מאליה אף במתנת מורישיה הוא זוכה דלרבי יוחנן בן ברוקה שוין הם. הר"ן ז"ל ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל. וזה לשון הרא"ש ז"ל: ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה. דסלקא דעתין דרבי יוחנן בן ברוקה התורה נתנה רשות לעשות אחד מן יורשיו יורש באמירתו לכל מי שראוי ליורשו ועובר הנולד לאחר מיתת אביו ראוי נמי לירש ואפילו למאן דאמר המזכה לעובר לא קנה ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בירושה הבאה מאליה מכל מקום לכשיולד ראוי לירש הילכך לרבי יוחנן בן ברוקה ראוי לעשות יורש באמירתו. אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם כו'. כלומר אף על גב דרבי יוחנן בן ברוקה סבירא ליה דיכול להוריש לא כעין ירושה ממש אלא כעין מתנה ואינו יכול להוריש למי שאינו בעולם כמו שאינו יכול ליתן למי שאינו בעולם. ולימא רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבר כרבי יוסי סלקא דעתיה דמקשי דהא דשני ליה דרבי יוחנן בן ברוקה לא קאמר לדבר שאינו בעולם דמפשטא דמתניתין קא דייק הכי דקאי רבי יוחנן בן ברוקה אההיא דקאמר בתי תירשני במקום שיש בן שישנה לבת בעולם וכהאי גוונא קאמר דבת בין הבנות מהני אבל לדבר שאינו בעולם לא שמעינן ליה דקאמר ולהכי מקשי ודילמא סבר כרבי יוסי בירושה הבאה מאליה וכיון שהוא עכשיו ראוי לירש הילכך ראוי ליורשו קרינן ביה. ומשני מי יימר דסבר כרבי יוסי דמסתמא לא סבירא ליה דאי סבר כרבי יוסי לא משתמיט בשום מקום דהוה אמר הכי. אי נמי הכי קאמר מי יימר דאמירה הויא בירושה הבאה מאליה דאפילו סבר כרבי יוסי לא הוה אמר הכי דמסתמא דבור בלשון ירושה לא חשיב כירושה הבאה מאליה דנימא דמהני כעובר דלא מהני טפי ממתנה בקנין. עד כאן לשונו בתוספותיו.

ולימא ליה רבי יוסי היא דאמר עובר קני דתנן עובר פוסל כו'. ועיקר הך מילתא בפרק אלמנה לכהן גדול בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל אלמא אית ליה לעובר קנין בנכסים. ומהדרינן ירושה הבאה מאליה שאני כלומר ירושה משום דבאה מאליה משום הכי זכה בה העובר אבל להקנות לו דבר שלא בא לעולם לא. ואמרינן לימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר אם אמר בלשון ירושה על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים דאלמא דמקנה איניש נכסיו למי שראוי ליורשו בלשון ירושה וכירושה דמיא ולאו כהקנאה וכיון דאמרינן דדבר הבא מחמת ירושה קא קני ליה עובר איכא למשמע מינה דהיכא דהאי עובר ראוי ליורשו ומקנה לה בלשון ירושה קני ליה לרבי יוחנן בן ברוקה דהא כירושה דמיא וכיון שכן לוקמא למתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכדאמר ליה בלשון ירושה דהא האי עובר ראוי ליורשו. ומהדרינן אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי אמר וכיון שכן מדרבי יוסי שמעינן דעובר קנה דבר מחמת ירושה ולא שמעינן דאמר יכול אדם להקנות לעובר בתורת ירושה כלום ורבי יוחנן בן ברוקה שמעינן ליה דאדם יכול להקנות בתורת ירושה למי שראוי ליורשו והויא לה כירושה ולא שמעינן ליה אם עובר קני דבר מחמת ירושה. ויש לומר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן ברוקה דאפילו דבר הבאה מחמת ירושה לא קני אלא למי שישנו בעולם אבל עובר לא קני ליה. ואמרינן לימא רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבירא ליה כרבי יוסי. הרא"ם.

ולימא ליה במבשרני. הוה מצי לאקשויי מהא דקתני אם נקבה נוטלת אלא דהוה משני ליה תני (נוטלת) נוטל.