שיטה מקובצת על בבא בתרא קלג:

ליורשו פשיטא. דמגו דאי בעי יהיב ליה נכסים במתנה נאמן לומר שהוא בנו ויירשנו. ואם תאמר דילמא הא קמשמע לן נאמן לומר זה בני לענין נכסים שנפלו לו לאחר מכאן דליכא מגו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לא היא דודאי כיון דליכא מגו אינו נאמן דכי אמרינן לעיל בפרקין שהוא נאמן לומר זה בני בכורי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו גזירת הכתוב דכתיב יכיר דכיון שהדבר ידוע שהוא בנו נאמן לומר כי זה הבכור אבל אם אין ידוע שזה בנו אינו נאמן לומר שזה בנו אלא לנכסים שיש לו מגו כפירוש רשב"ם ז"ל.

לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה. וכי תימא הא נמי פשיטא דנאמן לומר זה בני לפטור את אשתו מן היבום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכדאקשינן ליורשו פשיטא משום דאיכא מגו. יש לומר להכי אצטריכא ליה לפטור את אשתו מן היבום דהוה אמינא אין כאן מגו מעליא דלא ניחא ליה למפטר בגיטא ולפסלה מן הכהונה לכך הוא אומר זה בני לפוטרה מן היבום ושלא תפסל לכהונה על ידי גירושין קמשמע לן דמהימן ומגו מעליא הוא דמאי איכפת ליה אי מפסלא לכהונה על ידי גירושין. הא נמי תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן כו' התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחים. ואם תאמר הא קתני זה אחי אינו נאמן. יש לומר מתניתין היכא דקיימא בחזקת איסור כגון דמוחזק לן דאית ליה אח והוא אומר יש לו בנים להתירה נאמן והיכא דקיימא בחזקת היתר כגון דמוחזק לן דלית ליה אח והוא אומר זה אחי לאוסרה אינו נאמן. אי נמי הא דקתני זה אחי אינו נאמן לענין ירושה קאמר שאינו נאמן לומר שזה אחי כדי שיטול עם אחיו בנכסי אביו.

בעתה אחישנה. פירש רבינו חננאל ז"ל אין לך להתבייש שעדיין לא הגעת להוראה וכשתגיע להוראה לא תטעי. תוספי הרא"ש ז"ל.

מתניתין: הכותב נכסיו לאחרים. לענין הלכה קיימא לן כתנא קמא דאין רוח חכמים נוחה הימנו ודלא כרבי שמעון בן גמליאל ואף על גב דאמרינן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו הא אמרינן בדוכתי טובא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ואיכא טובא דנפקי מכללא והכי מוכח במאי דגמרינן לקמן דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי כו'. ומדמייתי בגמרא תא שמע מדרבי יוסי בן יועזר דהויא ליה עליתא דדינרא וקם אקדשא שמעינן מינה דמאן דמקדיש נכסיה במקום בריה אעבורי אחסנתא מיקרי. הר"ן ז"ל.

איכא דאמרי יוסי בן יועזר הכניס אחת בנו הוציא שבע בדמי המרגניתא. מדקאמרינן יוסי בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד דאקדיש נכסיו משום דלא היה בנו נוהג כשורה אלמא לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל. ודחינן אדרבה מדקאמרי בנו הוציא שבע מכלל דלא שפיר עבד דאקדשינהו לנכסי דאלו לא אקדשינהו לא הוה מצטריך בריה למשקל מהקדש בדמי האי מרגניתא כלום אלא הוה יהיב ליה להקדש בלא דמי. אלא מהא ליכא למשמע מיניה. ופשטינן לה מהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כו' דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה שמע מינה. הרא"ם ז"ל.

אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואם תאמר אמאי נפשוט מהכא דפליגי מאן דאמר שפיר עבד כרבנן. יש לומר דלא מסתבר למימר דאיכא דאמרי פליגי בפלוגתא דתנאי אלא בפירוש דמתניתין. בא אליו שמאי במקלו ותרמילו. על מה שהחזיר שליש לבניו שהרי להבריחו מבניו נתכוון וכאלו פירש לו על מנת שלא יחזיר לבניו וכיון שעבר על התנאי והחזיר לבניו נתבטלה המתנה והחזרה אינה חזרה כמעשה דבית חורון כיון שעבר על דעתו והקדישה המתנה אינה מתנה ולא חל ההקדש. וכי תימא כיון שנתבטלה המתנה אם כן החזרה חזרה היא דכיון דאין המתנה מתנה נמצא שכל ממון של הבנים הוא להכי פירש רשב"ם ז"ל דהוה ליה כאלו הפקידו בידו על מנת שלא יתנהו לבניו ומצוה לקיים דברי המת. והשיב לו יונתן אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי כו' כלומר מדלא ערערת על המכירה ועל ההקדש הרי הודית שיפה מכרתי והקדשתי גם אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי דאין מתנה לחצאין כדאמרינן במעשה דבית חורון דאם אינו יכול לעשות במתנה כל מה שירצה אינה מתנה אלא מדניחא לך על המכר ועל ההקדש נמצאת מחלק בין האי עובדא להאי עובדא דבית חורון משום דקתני פירש והנם לפניך עד שיבא אבא והכא דלא פירש מתנה גמורה היא. ויש מפרשים דהכי קאמר אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי כו' כלומר כיון שאתה אומר שדעתו היתה לכך שנתן לי על מנת שלא אחזיר לבניו הכי נמי איכא למימר אומדנא אחרינא שבשביל שלא היו בניו נוהגים כשורה מסר הממון בידי לשמרו אולי יחזרו למוטב ואחזיר להם הממון ואף מה שמכרתי והקדשתי אינו כלום ומדלא ערערת על המכר ועל ההקדש אלמא לא אזלת בתר האי אומדנא הכי נמי לא תזיל בתר אומדנא אחריתי אלא יש לך לומר דלמתנה גמורה נתן לי. ומיהו לכל הפירושים קשה דלא דמי האי עובדא לעובדא דבית חורון. ומתוך ירושלמי דנדרים נראה לפרש שאותו אדם הדיר בניו בחייו ובמותו דקיימא לן בפרק הגוזל קמא מת אינן יורשים אותו ולכך כתב כל נכסיו ליונתן וצריך עיון וקאמר שמאי דכיון שהחזיר לבניו נראה שהמתנה שנתן לו לא היתה אלא הערמה כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.