שיטה מקובצת על בבא בתרא קז.

גירסת הספרים אתמה שני אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם ולא גרסינן שלשה אחיו שחלקו. ואם תאמר אם כן מאי קאמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא דמקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת והלא בחלוקת שני אחין לא שייך לא קימוץ ולא ביטול מחלוקת. ומאי בכל הני שמעתתא והלא ליכא אלא חדא דשייך בה קימוץ ובטול מחלוקת דהיינו הך קמייתא דשני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים. יש לומר דאינהו לפסוק דלא כרב אסי אתו ואמימר לדחות נמי הההא דשמואל ומינה דכל היכא דשייר קימוץ ובטול תלוקה כגון שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם לרב פפא מקמצין ולאמימר בטלה מחלוקת. ובפירושי רבינו חננאל והלכות הרי"ף ז"ל גרסינן שלשה אחין ונראה שדחקתן אותה קושיא שאמרנו ואין פירוש השמועה עולה באותה גירסא יפה כמו שנכתוב. ותחלה נפרש לפי הגירסא הראשונה רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ולא על דעת כן חלקו. ושמואל אמר ויתר כלומר מפסיד כל חלקו דלקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמי. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ופירש ר"ש ז"ל רביע או בקרקע או במעות והפסיד הרביע האחר כלומר רביע הנכסים כיצד הרי שהיו להם ארבע שדות נטל ראובן שנים ושמעון שנים ובא בעל חוב וטרף שנים של ראובן נוטל שמעון חצי השדה האחד או בקרקע או במעות שהוא רביע הנכסים הנשארים והחצי האחר אינו נוטל כלל משום דמספקא ליה אי יורשין הוו כרב ונוטל שדה אחת או לוקח שלא באחריות הוי כשמואל וויתר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך דאם כן רביע רביע למה לי לימא נוטל רביע או בקרקע או במעות וכל שכן לרוב הספרים רביע בקרקע ורביע במעות דהוה ליה למימר או או. ואף על פי שר"ש ז"ל כתב דדרך התלמוד למיתני ו' במקום או כמו ששנינו ביבמות פרק רבן גמליאל חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל ואמרינן דאו או קתני. אפילו כן אינו מחוור שאין דרך האמוראין לסתום אלא לפרש. אלא רב אסי לא מספקא ליה כלוקח שלא באחריות אלא כלוקח דעלמא והיינו דבדשמואל אמר כלוקח שלא באתריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם ורביע בקרקע ממש כיורש קאמר ורביע אחר במעות כלוקח באחריות ונמצא נוטל מחצית הנכנסים הנשארים שהוא כל חלקו אלא שנוטל מחצית חלקו בקרקע ומחציתו במעות. וכן פירש הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל שפירש כן בפרק קמא דבבא קמא. ולפי פירוש זה לא נסתפק רב אסי אי כרב אי כשמואל לגמרי אלא אי כרב דיורשין הוו אי כשמואל דלקוחות הוו ליטול במעות ובאמת היה נראה לכאורה כדברי ר"ש ז"ל דכיון שאמר טעמיה דרב משום דיורשין הוו וטעמיה דשמואל משום דלקוחות שלא באחריות הוו ובתר הכי אמר ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות ולא פריש בודאי הכין משמע טפי דמאי דקאמרי רב ושמואל מספקא ליה אי כמר אי כמר והלכך לקוחות סתם דקאמר רב אסי לקוחות דשמואל קאמר. ועוד בדשמואל קסבר לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו ולא קאמר וסבר כלוקח שלא באחריות דמו משמע לכאורה דמלתא פשוטה היא דכל מאן דסבר דלקוחות הוו דכלוקח שלא באחריות דמי שאינו דומה ללוקח דעלמא דקיימא לן דאחריות טעות סופר הוא דהתם טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכמו שפירש ר"ש. ולפי גירסת הגאונים ז"ל דגרסי שלשה אחין שחלקו פירשו דרב אסי תלתא ספיקי אית ליה אי יורשין הוו כרב ונוטל כל חלקו בקרקע או כלקוחות באחריות הוו ונוטל הכל במעות או כלוקח שלא באחריות הוו כשמואל ולפיכך הוה ליה ממון המוטל בספק ומפסיד חצי חלקו והילכך נוטל רביע חלקו בקרקע כיורש ורביע חלקו במעות. וזה מן התימה אלו לא מספקא ליה אלא ביורשין ולוקח שלא באחריות נוטל כל חצי חלקו בקרקע ובא לוקח באחריות וגרע כחו ליטול הרביע במעות. ועל כן נראה גירסת הספרים יותר נכונה. ואיכא למידק אשמעתין היכי דמי דאתא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם והלא הנכסים ערבים וכולם נכנסו תחת הבעלים. ויש מי שפירש באפותיקי מפורש ויש מי שפירשה בשנטל זה בינונית דאמר ליה שעבודי גבי דידך הוא. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא ויתר וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב ונטל את הקרקע דלא אזיל האי ונטל כלום מבעל כספים דאמר ליה להכי שקלי כספים. וליתא דהתם הוא משום דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנב לא משתלימנא מינך ואת נמי להכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמת מינאי אבל כאן לא על דעת שיטול זה בינונית ושיפרע כל בעלי החוב משלו דאחיו גם כן נטל קרקע ואינו עומד להפסד האחר יותר ממנו. ומסתברא דכל שבא ליטול נוטל מאיזה שירצה והוא שיש ביד כל אהד ואחד בינונית שהיא ראויה לו דנכסים ערבים הם והמלוה את חברו על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהם שירצה ואף על גב שיש בתוספות מכלתין בסופה הפך מזה. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק המפקיד. הרשב"א ז"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא מחוור דהא תניא בתוספתא דבפרק גט פשוט המלוה את חברו על ידי שני ערבים לא יפרע מאחד מהם תחלה וכמו שכתבתי זה בארוכה בפרק הפקדון ובפרק המפקיד בסייעתא דשמיא. ולפיכך אני אומר שאין הנדון דומה לראיה דהכא בעל חוב אדעתא דחד נחת דהיינו לוה ונכסי כי הדדי נינהו ודחד גברא ואף על פי שמת לא הורע כחו של מלוה שלא יוכל לגבות אלא מזה מחצה ומזה מחצה אבל המלוה את חברו על ידי שני ערבים כיון דאדעתא דתרווייהו נחת ודאי על דעת כן נשתעבדו שלא יגבה הכל מאחד מהן אלא אם כן לא ימצא נכסים לשני. כן נראה לי. עד כאן.

הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין. קשיא לן בענין שני אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן מה בין קימוץ ובין בטלה מחלוקת כיון שלא נשאר לפני שניהם כי אם שדה אחת והן חולקין אותה. ונראה לי דלמאן דאמר בטלה מחלוקת חוזרין ולוקחין אותם בגורל ולמאן דאמר מקמצין נותן לו אחיו חצי השדה שנשאר בידו לאיזה רוח שירצה ואף על גב דקסבר האחים שחלקו יורשין הן על דעת כן חלקו שאם יבא בעל חוב ויטרוף חלקו שיתן לו אחיו חלקו לאיזה רוח שירצה ובלבד בקרקע ולא במעות. הר"י ז"ל בעליות. וכבר תירצה הרשב"א ז"ל לעיל. וזה לשון הר"ן ז"ל: אי קשיא לך אי שני אחין גרסינן היכי אמרינן הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין דבשני אחין לא שייך קימוץ כבר נשמר מזה רשב"ם ז"ל שפירש דבהא שמעתא נמי שייך קימוץ לומר שנותן לו חלקו בקרקע באיזה מקום שירצה ואינו יכול לכופו לחזור ולחלוק בגורל. ומיהו אין צורך לזה אלא להכי אמר מקמצין לומר דכל היכא דשייך קימוץ עבדי ליה ומשכחת לה בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם ונקט ליה בהאי לישנא לאשמועינן דמצד השני אחין עצמן לא נתבטלה החלוקה. עד כאן.

שלשה שירדו לשום. פירוש מי שנתחייב בבית דין ממון ולא נמצא אצלו אלא קרקע ושלחו מבית דין שלשה לשום אותו ולהוריד בו אותו בעל חוב ונחלקו אותם שלשה בשום שנים אומרים במנה כו'. נדון במנה פרישנא בגמרא טעמא דקסבר נקוט מילתא מציעתא שהוא מאה והאי דנקט מילתא מציעתא משום דמאן דאמר במנה ומאן דאמר שלשים קסברי דלא הויא פחות ממאה ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד במקום שנים וכן נמי מאן דאמר מנה ומאן דאמר עשרים תרווייהו קמסהדי דלא שויא יתר ממנה ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. הרא"ם ז"ל.

נקוט תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקינן ליה. כלומר דרך העולם שאפילו בקרקע ששוה מנה לא יתנו מנה אלא מי שצריך הרבה לקנות קרקע אבל אין לנו קופצים אלא אם כן יזולו מהם חומש הילכך אלו השנים אין מוציאין אותו מתורת מנה וזה הלך לשוויו וזה הלך אחרי קופציו ומנה היא מילתא מציעתא ונאמר כי הוא עיקר השומא והאחר נברר אחריו והוא בעל העשרים כאשר פירשנו הילכך ממצעין לפלוגתייהו בין הני תרי קמאי דקיימי בחדא שטה וכן הדרך עצמו לאחרים אלא שהוא משלש הטעות ביניהם ומקרב דברי העשרים אצל בעל המנה. וקרוב אני לומר שאין טעות בין השנים הראשונים על הדרך שפירשתי אלא שקראתי טעות בשביל השלישי שהוא יוצא מן הדרך האמצעי ומתרחק מן הראשון הרבה. הראב"ד ז"ל.