שיטה מקובצת על נזיר ט.

מן הגרוגרות. בגמרא מפרש טעמא דבית שמאי משום דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה וסברי נמי תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר.

אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא (בחומר) באומר הרי הן עלי קרבן. פירוש שאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות שיילינן ליה מה היה בלבו. ואם אמר שנתכוון לומר הרי הן קרבן והא דקאמר הריני נזיר מגרוגרות מובדל ומופרש רצה לומר בהא אמרי בית שמאי דהוי נדור מהן שאסורות לו ואינו נזיר מיין. והכי פירושא דמלתא לא אמרו בית שמאי אלא באומר לנו שבדעתו היה לומר שיהו עליו קרבן. ופליג ר' יהודה אתנא קמא. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות דמודו בית שמאי דלא הוי נזיר. ולא נחלקו אלא באומר בלבי היה שיהו הגרוגרות עלי קרבן. בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות ובית הלל סברי דלא הוי נדור. ותנא קמא סבר אפילו אם אמר בלבי היה הוי נזיר כיון שהוציא נזירות מפיו. ונדור לא הוי אף על גב דאמר דלהכי איכוון דדברים שבלב אינם דברים הואיל והוא משנה מה שהוציא מפיו. ולבית הלל לא הוי לא נזיר ולא נדור. עד כאן. וכן פירש הרב עזריאל ז"ל וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. כלומר שיהא עליו כלום במשמעות זה הלשון אלא כשבדקנוהו אחרי כן למה נתכוון יאמר שנתכוון לאסור עליו דבלה וגרוגרות. ואז הוא נדור מהן כאלו אמר בפירוש גרוגרות ודבלה עלי קרבן. ואין זה דברים שבלב דלבו אינו מכחיש פיו דהוצאת פיו אינו משמע נזירות. ותנא קמא סבר דאף כשאמר לאוסרם עלי כקרבן נתכוונתי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע נזירות לבית שמאי. ונדור מהם לא הוי דהוי דברים שבלב (ולאו) ולא מצי מכחיש פיו. ולבית הלל לא הוי לא נזור ולא נדור אפילו לר' יהודה דלא פליגי אלא אליבא דבית שמאי. עד כאן:

גמרא אמרי בני הישיבה עד בערכין ככתוב בתוס'. והכא נמי כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לומר שטעה וכסבור היה שיש נזירות בכי האי גוונא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומהדרינן בית שמאי סברי לה כרבי דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. פירוש גבי האומר ערך כלי עלי יותן דמיו דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים. הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות. וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי בית שמאי תפיס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פירוש למילתיה. שיטה:

כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. גבי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דקאמר ר' יוסי תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים. דכיון דמתחלה היה בדעתו לומר שתיהן חיילי שתיהן. הכא נמי מתחלה היה דעתו לומר הריני נזיר מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו עם הנדר אמר פתח של היתר וגלה לנו שאין בדעתו לידור כלל כי אמר דברים שאינן כי אין נזיר מן הגרוגרות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בשיטה וז"ל: ובית הלל סברי להו כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פירוש ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו ונדר ופתחו עמו היא ומותר דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור דאין בדיבורו כלום. דנהי דבמילתיה דר' יוסי אזלינן נמי אחר לשון ראשון היינו משום דאפשר לילך אחר דעתו ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל ולא סגי דלא אזלינן בתריה הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. עד כאן:

תימה לי למימר דבית הלל סברי לה כר' יוסי כו'. הכל ככתוב בתוספות. ועוד קשה אמאי קאמר דבית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. לימא דבית שמאי סברי לה כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון ולכך הוי נזיר. ולא הוה מצי לאקשויי כדמקשה בסמוך ולבית שמאי נמי נדר ופתחו הוא דקאמר סברי בית שמאי תפוס לשון ראשון וגרוגרות ודבילה לאו כלום הוא. לכן נראה לי דדוקא בית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דלא סגי למימר תפוס לשון ראשון. דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים שהן שני דברים ושייך בהו תפוס לשון ראשון. אבל הכא אין כאן לשון ראשון ולשון שני שהרי מן הגרוגרות אינו כי אם פירוש מהריני נזיר וגמר הדבר ומשום הכי צריך למימר דאית להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דאמר ובית הלל סברי לה כר' יוסי הכי פירושו אפילו סבירא לן בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הכא יש לנו לומר כר' יוסי בתמורה. וגבי ערך כלי או פחות מבן חדש שייך לומר הואיל ואין (דרך) ערך לכלי ולא לפחות מבן חדש רצה לומר דמיו וקרי ערך. אבל הכא אם לנזירות נתכוון כיון דאמר הריני נזיר מה לו לומר מן הגרוגרות. וגם תפוס לשון ראשון נמי לא פריך הכא כדפריך שהכל לשון אחד ולכך יש לומר לכולי עלמא כר' יוסי בתמורה דאף בגמר דבריו אדם נתפיס וכי אמר הריני נזיר היה דעתו לומר מן הגרוגרת ונזיר ופתחו עמו הוא. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא ושפיר קאמרי בית הלל כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: דמסתברא דבית הלל בעי לאוקמא מילתייהו אפילו לר' מאיר. ואף על גב דלית ליה בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואית ליה נמי תפוס לשון ראשון. דכי אמרינן תפוס לשון ראשון הני מילי גבי ערך כלי דאיכא תרי דיבורי ויש במשמעות לשונו שרוצה להתחייב בדמי כלי ואינו חוזר ואומר שום דבר שמכחיש משמעות הלשון. וכן גבי תמורה. אבל הכא כולי עלמא מודו דאזלי אף בגמר דבריו ולא הוי נזיר. דכי אמר הריני נזיר דעתו היה לפרש מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו. והשתא פריך שפיר לבית שמאי נדר ופתחו הוא כדמפרש דטעמא רבה איכא דכולי עלמא מודו ליה עד כאן. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא דנהי דאית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה מכל מקום מה שהוציא בפיו מן הגרוגרות מאי קא עבדת ליה ובמאי דיינת ליה. דלא דמי לאומר ערך כלי ופחות מבן חדש עלי דהתם מתוך שאין אדם מוציא דבריו לבטלה מתרצינן לדיבוריה דערך דקאמר היינו דמים. אבל הכא מן הגרוגרות דקאמר במאי דיינינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ובית שמאי לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו וכדתנן בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ואם כן אין בו שאלה לחכם. וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב קדוש יהיה. והוא הדין דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות ואף על גב דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי הכא לא הוי כדיבור. ומשום הכי אמרי בית שמאי דהוי נזיר. שיטה:

בית הלל סברי לה כר' שמעון. דתנן ר' שמעון פוטר גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים קאמר ליה ובסמוך מייתי לה. והכא נמי לא נדר כדרך שאר נודרים שאין נזירות מן הגרוגרות. וקשה למה אינו משני ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש ויש שאלה בנזירות. ועוד קשה לר' יהודה דאמר במתניתין דלכולי עלמא אינו נזיר. והא לא סבירא ליה כר' שמעון דבפרק המנחות והנסכים אמרינן דר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ור' יהודה אית ליה תפוס לשון ראשון פרק שני דזבחים. וי"ל שרוצה לומר טעם לבית הלל שיהיה שייך אף לבית שמאי אליבא דר' יהודה. והשתא ניחא דלא קאמר טעמא דבית הלל משום שיש שאלה. והכי פירושו ובית הלל סברי לה כר' שמעון. אפילו לרבנן דר' שמעון דאמרי גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים הכא אמרי שאינו נזיר. דכי היכי דסבירא ליה לר' שמעון שלא התנדב כדרך המתנדבים הכי נמי סבירא להו לרבנן דר' שמעון הכא. דהתם איכא למימר דטעי שהוא סבור שמתנדבים מן השעורים לפי שראויין למנחת העומר ומנחת קנאות. אבל גרוגרות ודבילה דלא שייכי לנזירות לכולי עלמא לא הוי נזיר שלא נזר כדרך הנוזרים. וגם זה תימא שמפרש מלתא דבית הלל לתנא קמא משום דמלתא דבית שמאי לר' יהודה. ועוד אי משום בית שמאי לר' יהודה הוה מצי למימר ובית הלל לא סברי כר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והאי טעמא מועיל לבית שמאי אליבא דר' יהודה. ונראה לפרש ובית הלל סברי לה כר' שמעון שהיא נתינת טעם לבית הלל אליבא דר' יהודה דאמר דפליגי היכא דאמר הרי עלי קרבן דבית הלל אמרי אינו נזיר מן הגרוגרות. וקאמר דמשום דסברי לה כר' שמעון קאמרי הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים שאמר לשון נזירות. ובית שמאי סברי דשפיר הוי כדרך הנודרים שרצה לומר הריני מובדל מן הגרוגרות. והכי נמי משמע בסמוך דהיינו טעמא שאינו נדור מן הגרוגרות לבית הלל משום דסברי כר' שמעון. אבל אין צריך ליתן טעם לבית הלל למה אינו נזיר משום דאיכא למימר דסבירא להו יש שאלה בהקדש ובנזירות ולא סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגם לבית שמאי אליבא דר' יהודה אינו צריך ליתן טעם דאיכא למימר דסלקא דעתיה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר' עזריאל: ובית הלל סברי להו כר' שמעון. גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין דקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאין מנחה באה מן השעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והוי כמי שלא אמר כלום. הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים ולא הוי נזיר. ולא מבעיא למאן דאמר פותחין בחרטה דמצי הדר ביה דיש שאלה בהקדש ובנזירות. אלא אפילו למאן דאמר אין פותחין בחרטה וצריך למצוא פתח גמור אפילו הכי לא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. ואפילו למאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמאן דאמר גבי מנחה יביא מן החטים מודו הכא דאינו נזיר כר' שמעון בעלמא שלא התנדב והכא נמי לכולי עלמא זה לא נדר כדרך הנודרין דגרוגרת ודבילה לא שייכי כלל גבי נזירות. דדוקא גבי מנחת שעורים דשייכי בעלמא גבי קנאות ועומר ואיכא למימר דלמנחה מעלייתא איכוון אלא שטעה להכי קאמרי תנא קמא ור' יוסי דיביא מן החטין. אבל הכא לכולי עלמא לא הוי נזירות דגרוגרת ודבילה לא שייכי בנזירות כלל. עד כאן. וכן תירץ בשיטה וז"ל: והוא הדין שהיה יכול לומר ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש וכי היכי דיש בו שאלה נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לבית הלל גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן. עד כאן: