שיטה מקובצת על נזיר ח.

מתני' הריני נזיר כשער ראשי כו'. הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום. כי קבל עליו נזירות כמנין שיער ראשו וכל שלושים ושלושים הוי נזירות בפני עצמו. ומגלח בכל יום אחד ושלשים ובו ביום מתחיל נזירות ואינו שותה יין ואינו מטמא למתים לעולם. ולא כנזיר עולם דלעיל דנזיר אבשלום דמיקל בתער דוקא ולא במספרים ופליגי לעיל אם מגלח לשנה או לשלשים יום או לשבעה ימים ואם רצה אינו מגלח ואינו מביא קרבן. אבל בנזיר עולם דהכא צריך לגלח ולהביא קרבנותיו משלושים לשלשים. והא מספקא לי אם ירצה לעמוד בנזירותו בלא הבאת קרבן זמן גדול רק שלא יעבור בבל תאחר על קרבנות שנתחייב אם הרשות בידו מידי דהוה אנזיר שהשלים ימי נדירותו שיכול להשהות קרבנותיו ובלבד שלא יעבור בבל תאחר. או דילמא כיון שקבל עליו לנזירות כל ימיו חייב הוא להשלים נזירות זו מיד ולהתחיל אחרת והדעת נוטה כך כיון שכל ימיו הוא מחוייב נזירות אין לו לאחר מלהשלים כל מה שיוכל. ועוד יש דין שלישי לנזיר עולם ונזירות אחת יש לו כל ימי חייו ואינו מגלח לעולם אם לא נטמא כדקתני בברייתא בגמרא אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רבי אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. פירוש דכיון דאמר הריני נזיר חד נזירות אריכא קבל עליו. והכי קאמר נזירות אחד ארוך כשער ראשי עלי. נמצא שאינו יכול לגלח כלל כל ימי חייו ולא יקל בתער כל עיקר. ויש מפרשים דהוי כנזיר עולם דאבשלום דאם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות. שיטה. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל: רבי אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. דסבר רבי דנזירות אחת ימים כמנין שער ראשו קבל עליו. ואיכא לאסתפוקי אם יש לו דין נזיר עולם דאבשלום או דין נזיר לעולם. ואין נראה לי ספק כיון דנזירות אחת כמנין שערו קביל עילוי חד נזירות הוי כאומר מאה שנה. עד כאן: והלכתא כתנא קמא דאפילו אמר הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחד לשלשים יום. ותלתא מיני נזיר נינהו. חד האי דמקבל עליו נזירויות הרבה ומגלח כל שלשים יום. ואידך נזיר עולם דאבשלום כגון דאמר הריני נזיר עולם דאמרינן הכביד שערו מיקל בתער אבל כל ראשו לא היה מגלח מדקא בעי לעיל מאי איכא ביניהו לשאר אחוה. ואי הוה מגלח לגמרי הוה בינייהו טובא דאיהו מגלח לגמרי ואינהו לא היו אלא מסתפרים. ואידך אם אמר הריני נזיר מאה שנים או הריני נזיר לעולם דאינו מגלח לעולם ולא מיקל כל ימיו משערו אלא אם כן נטמא שמגלח. ועל כרחין נזיר עולם ונזיר לעולם תרתי נינהו מדאמרינן בגמרא אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם שמע מינה דתרי גווני נינהו. שיטה:

ואם אמר סתם נדרתי. לא היה בלבי אלא כמו שידונו חכמים לשוני. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מונה נזירות כמנין ימות השנה. שס"ה נזירויות כמנין ימות החמה. אבל אם אמר כימות החמה חד נזירות קביל עילוויה שנה אחת כיון דאית ליה קיצותא כדדייק לעיל מברייתא דאלף שנה. והא דלא דייק מהך מתניתין דדוקא דאמר כמנין הא לאו הכי לא אמרינן נזיריות קבל עליו כיון דאית ליה קיצותא. משום דאיכא למימר דאתיא כרבי או כר' יהודה דסברי דאפילו כשער ראשו חד נזירות קביל עליה. אבל לרבנן לא שני להו בין איכא קיצותא לליכא קיצותא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כמנין ימות החמה דהוי שס"ה. וא"ת אריכא בעי למימני כמנין ימות החמה וכן גבי ברייתא דימות הלבנה דאית ביה קיצותא. יש לומר דהאי תירוצא דלעיל דיחויא הוא ומסקנא דשמעתין כרבה. ועוד דמסיק ליה בגמרא מונה שאני. ולעיל לא חש להאריך ולאקשויי. הר' עזריאל ז"ל:

גמרא ואמאי וליחזייה כאלו היא מלאה קשואין ודלועין. דספק נזירות להקל ולא ימנה אלא נזירות אחת כמנין מלא הקופה ואם מחזקת פחות משלשים ימנה אחת ואם מחזקת ארבעים או חמישים ינהוג נזירות כמניינם.

אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאו. מכניס עצמו לכל חומר הספקות כגון בהך דמתניתין שאם ודאי נדר בחרדל היה מגלח משלושים לשלשים. ועכשו שהוא ספק שמא מלאה קשואין קאמר אינו מגלח אלא פעם אחת אחר נזירות ראשונה. אם מחזקת הקופה פחות מל' מגלח ביום ל"א. ואם מחזקת יותר מל' מגלח סוף ששים ואחד ושוב אינו מגלח כל ימיו דשמא כחרדל קאמר ונזיר הוי. ואינו יכול לגלח משלשים לשלשים דשמא בקשואין קאמר וכבר שלמו ימי נזרו ואינו מביא קרבן דהוי חולין בעזרה. ואף על גב דעולה ושלמים מצי לאיתויי ולהתנות בנדבה חטאת אינה באה נדבה ואינו יכול לגלח בלא הבאת קרבן:

ר' שמעון אוסר שספק נזירות להחמיר. ואף על גב דספקו חמור מודאו דאילו היו בו מאה כור היה נזיר ומגלח לשלשים יום ועכשיו אינו מגלח לעולם שאינו מביא קרבנותיו בספק. וא"ת ולמה ספקו חמור מודאו. יאמר אם לא היו בו מאה כור הריני נזיר. וי"ל דמכל מקום הוא חמור שאם נטמא קודם שאמר תנאי זה אינו יכול להביא קרבן טומאה. וכן במתניתין יכול לקבל עליו נזירות כמנין חרדל אלא שאם נטמא אחר שהשלים נזירות של קשואין קודם שקבל עליו נזירות בחרדל אינו יכול להביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' שמעון אוסר. כדפרישית דהוי ספקא אימור הוי בכרי ואימור לא הוה ולא מייתי מספק חולין בעזרה ואם כן אסור לגלח. ואי נמי יכול להביא עולה ושלמים על תנאי והוי מותר לגלח דחטאת אינו מעכב שייך למימר אסור לגלח כדינו בלא תנאי. הרב עזריאל ז"ל:

קשה עוד אמאי ספקו חמור מודאו יחזור ויאמר כו'. וי"ל כו' ככתוב בתוס'. ועוד יש לומר דהיכא דניטמא קודם שאמר דלא מצי מגלח דקא עבר לאו דלא תקיפו. שיטה.

ר' יהודה מתיר שספק נזירות להקל. דלא מעייל נפשיה לספק חמור ואינו נזיר כלל שכך היתה דעתו שאם לא יוכל לברר הדבר שלא יהא בדבורו כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל הכא נחית לנזירות. וממה נפשך נזירות קשואין קבל עליה לכל הפחות במאי ליסלקיה מיניה. הילכך מקשואין ואילך אין סברא לפוטרו. וטעמא הוי מידי דהוה אספק נגעים דעד שלא נזקק ספקו טהור. משנזקק לטומאה ספיקו טמא. הכא נמי אזלינן בתר חזקה. גבי כרי בחזקת שאינו נזיר. גבי מתניתין בחזקת שהוא נזיר.

אמאי לא. בתמיה אמאי לא ליסלקיה ליחזי לקופה כו'. דקסלקא דעתך נזירות הוא דקביל עליה ואם כן כל חד וחד משלשים יום נזירות באפי נפשיה ומשמנה נזירות בקשואין נסתלק מנזירות ראשונה ומיד יש לנו לפוטרו כדין ספק נזירות. ולא מהניא חזקת נזירות שלפניו דהאי לחודיה והאי לחודיה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

אמאי ליחזייה לקופה כאלו היא מלאה קישואין ותיהוי ליה תקנתא. למה אתה אומר שעומד כל ימיו בספק זה ואין לו תקנה הרי אחר שעברה נזירות של קישואין יכול לגלח. דסלקא דעתך נזירות של חרדל קביל עילוי ואחר שגילח לנזירות דקשואין נסתלק מספק קשואין ואין עליו עתה אלא ספק חרדל ולא נחת אכתי לנזירות ומספיקא לא מחתינן ליה בספק נזירות להקל. ומשני סבר כרבי דאמר נזירות אחת קביל עילויה. הילכך לא יצא מספק קשואין שאינו יכול לגלח דשמא כחרדל קאמר וכל ימיו הוי נזיר. ומכאן מוכח דלרבי אינו מגלח כל ימיו. דאם לא כן לא פסיק מיניה נזירות דקשואין: