שיטה מקובצת על נזיר נו:

אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין כמו שאמרנו על ידי נזיר בקבר. ואין אתה יכול לפרש כמו דלעיל בנזירות בת חמשים יום דיתיב עשרים ואיתילדת ביה צרעת ולא נשאר רק תגלחת שלשים עם ימי צרעתו. ומשום הכי אין עולין דלא ישייר תגלחת שלשים אחר תגלחת צרעתו דצריך שבעה עבור ימי חלוטו משום הכי לא מצי לפרושי דקתני ימי חלוטו דומיא דימי טומאתו כדקאמר לעיל כשרוצה להוכיח ימי חלוטו מימי טומאתו. וקאמר אחר כך אם אמר בימי טומאתו שאין עולין משום דמבטל הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל הקודמים. אם כן כי היכי דימי טומאתו צריך דלאחר שנטהר שיהיה עוד שלשים כמו כן בימי חלוטו נמי הוה מיירי שישאר שלשים טהרתו ואפילו הכי אמרינן דאין עולין שמע מינה דאין עולין. תוס' חיצוניות:

מתני' שהנזיר מגלח עליה. פירוש שסותר את הקודמין כגון אותן הנזכרים במשנה ראשונה. חייבין עליה כלומר קרבן אם נכנס למקדש. ושאין הנזיר מגלח עליה כגון אלו הנזכרים במשנה שנייה.

אמר ר' מאיר לא תהא זו. כלומר שמטמא באהל ובמגע. קלה מן השרץ. דאינו מטמא אלא במגע ואפילו הכי חייבין עליה על ביאת מקדש כדאיתא בשבועות. שיטה:

גמ' בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות שחייב בפאה כו'. כדאיתא במסכת פאה. יש מפרשים דסלקא דעתך דאין זה שהה (פאה) כיון שזרעו בסירוגין ופטור מן הפאה קא משמע לן. וצריך עיון כי יש לפרש בענין אחר. ואף על גב דירק פטור מן הפאה כדאמר כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ירק שאינו נשמר. שבת חשיב טפי ונשמר מידי דהוה אמלבנות שומים ובצלים דחייבין בפאה בפרק בא סימן:

מתני' אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. לעיל פרישית דלדברי ר' אלעזר קאמר אבל ר' עקיבא סבירא ליה דאף על אהליה מגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו: