שיטה מקובצת על נזיר מג.

אלא אמר ר' אלעזר צירף ידו לבית משום טומאה איכא משום ביאה ליכא. כלומר הכניס ידו תחלה לבית לוקה משום טומאה. אבל משום ביאה אינו חייב עדיין כי אם בהכנסו רובו. דהא דאמר ביאה מקצת שמה ביאה היינו דוקא לענין ביאת מקדש כדילפינן בפרק כל הפסולין אבל לשאר מילי לא. וכשמכניס אחר כך רובו לבית ליכא משום ביאה דהא מטמא וקאי. הר' עזריאל ז"ל:

מר בר רב אשי אמר כגון דעייל (כגון שהוא) כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב. וצריך לומר דסבירא ליה התראת ספק שמה התראה דהא התראת ספק הוא דשמא לא ימות. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון שהיה הנזיר יושב בבית והכניסו כזית מת לשם. תוספי הרא"ש ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: ונראה לי כיון דרוב גוססין למיתה לא הוי התראת ספק. ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה. עד כאן:

במותם אין מיטמא אבל מטמא בנוגעם ובזיבתם. תימה למה לי קרא פשיטא דאפילו לנוגעם וזיבם דלאו דאביו אינו מוזהר דאינו מוזהר אלא על טומאת מת ואבר מן החי שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא. ובתורת כהנים יש במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה. תוספי הרא"ש ז"ל: