שיטה מקובצת על נזיר לב.

גמרא אין נזקקין לו. להתיר נדרו או להביא קרבנותיו אלא אם כן מונה איסור בימים שנתן בהם היתר.

ר' יוסי אומר דיו שלשים יום. כגון אם נזר מאה יום ושתה ששים יום יין דיו אם קונסין אותו שימנה מן הששים שלשים וישלים עליהם ארבעים יום ויביא קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אין נזקקין לו. להתיר את נדרו אלא קנסינן ליה עד שימנה ימים באיסור שלא ישתה יין (בימים) כימים שנהג בהן היתר ואז מתירין לו לפוטרו מן הקרבן בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת. כגון אם אמר הריני נזיר שלשים יום או נזיר סתם ושתה יין ארבע ימים או שני ימים אין עולין לו מן המנין אלא ימנה עוד שלשים יום ולא ישתה בהם יין. וכן בנזירות מרובה אם נדר מאה יום ושתה בהם יין (אותו יין) אותן ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו למנין מאה יום אלא ימנה מאה יום שלימים בלא שתיית יין. וכן אם מנה מקצת קודם שעבר אחרים ימנה על הראשון וישלים מאה:

אמר ר' יוסי דיו שלושים יום. ודאי אם לא קבל עליו אלא שלשים כל ימים ששתה בהן אין עולין לו אלא ימנה שלשים שלא ישתה יין בין הכל בין בראשונה בין באחרונה. אבל בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה בהן שלשים יום או ארבעים דיו אם קנסינן ליה שלשים יום למנות בלא שתיית יין אף על פי שאין עוד לבא שלשים יום עד חמשים מכל מקום בעינן לכל הפחות שלשים יום בלא שתיית יין בדין נזירות. ואם מחמשים יום שנדר עבר ושתה עשרים יום עולין כולן למניינו וימנה עוד שלשים שיש לבא עד חמשים ודיו כיון דסתם נזירות איכא בלא שתיית יין.

מני אי רבנן קשיא נזירות. דאמרי הימים שנהג בהם היתר לא יעלו לו מן המנין. והוא הדין בנזירות מרובה דלימא רבנן דאין עולין לו כלל. אלא נזירות מועטת נקט משום דצריך למנקט לר' יוסי נזירות מרובה דהוי רבותא. ואי ר' יוסי קשיא גם נזירות מרובה דאמר דימים שספר אין עולין לו בין שלא מנה שלשים יום בלא שתיית יין. וכל שכן נזירות מועטת דאין עולין לו כלל. ומתניתין קתני מונה משעת שנדר דמשמע עולין לו הן רב הן מעט:

איבעית אימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת. בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה עשרים יום כיון שיש עוד לבא שלשים יום מנזירות יעלו לו כל הימים שנהג בהם היתר ולא קנסינן ליה. ומלתא דר' יוסי דקניס בנזירות מועטת. והוא הדין דמצי למימר דר' יוסי קניס אף בנזירות מרובה כי ליכא שלשים יום בלא אותן הימים שנהג בהן היתר. אלא נזירות מועטת היא מלתא דפסיקא דכי לא נדר אלא שלשים יום כל ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו כלל אלא ימנה עד שיהא שלשים יום בלא שתיית יין כלל. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

דקאמרי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש. כדמסיק אביי לעיל דקאי בטיהרא. והיכא דאיגלאי מילתא דטעות הואי מעיקרא על ידי התרת חכם או שאמר לו החכם דלאו נדר הוא תצא ותרעה בעדר. הוא הדין לבית הלל בתמורה אם המיר בהמה בבהמה ואחר כך נשאל על הראשונה פקעא נמי קדושת תמורה.

ולא היא בדעתיה תלי. סיומא דמלתיה דרב שימי היא. כלומר ודאי אין זה קל וחומר דבכל דוכתא הקדש בדעתיה דמריה תלי כדכתיב כי יקדיש איש את ביתו דמשמע מדעתו. ובמעשר דוקא גזרת הכתוב הוא כמו שהראו בית הלל פנים לדבריהם משמיני ושנים עשר: