שיטה מקובצת על נזיר כג.

מתני' מכת מרדות. ובתוספתא דמכות תניא מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. ונראה דהיינו דוקא כשאומרין לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שתצא נפשו. אבל הכא שעברה כבר לא עדיפא מאם לא הפר לה.

האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. שלוש בהמות חטאת ועולה ושלמים. אם משלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות היתה דכי אקני לה מידי דצריך לה מידי דלא צריך לה לא אקני לה. ואם משלה היתה החטאת שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה תמות. כדמפרש דהויא כמו חטאת שנתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ועולה ושלמים יקרבו דכיון דהופרשו. ונאכלין השלמים ליום אחד כאומר שלמי נזיר. ואינן טעונין לחם. ואפילו הפרישה הלחם אין שחיטת השלמים מקדשתן. ומיהו פדיון צריך שכבר קדש קדושת דמים. וכן אין חזה ושוק טעונין תנופה דבעינן על כפי הנזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה כו'. תמיה לי אמאי שבק תנא תרי קראי קמאי דכתיבי בפרשה וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ועוד קרא אחרינא והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה. ונקט האי קרא בתרא. ועוד הני תלתא קראי למה לי דהנך תלתא קראי דמייתי בשמעתין עביד להו צריכותא. וצריך עיון. ואיכא למימר דהאי קרא עדיפא ליה לאתויי משום דאשתו כגופו דמיא וקצת ברור לה שהפר לה ביום שמעו ואפילו הכי צריכה כפרה. אבל בתו לא בריר לה כולי האי שאביה הפר לה. וקרא מציעתה נמי מיירי בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ולא בריר לה כולי האי. והשתא נמי ניחא דצריכי הני תלתא קראי.

כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם. גבי אשם תלוי כתיב ודריש ליה ר' עקיבא בחתיכה אחת וקרא תניינא דריש ליה איסי בן יהודה לשתי חתיכות ותרוייהו צריכי כדמפרש אבל שתי חתיכות דאיקבע איסורא. ולא הוצרך התלמוד לומר ואי אתמר שתי חתיכות דמשמעתיה דקרא לא משתמעי שתי חתיכות אלא מייתורא דקרא דרשינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ועלה בידו בשר חזיר. לאו ודאי בשר חזיר קאמר אלא ספק חזיר כדמפרש בגמרא שהיתה חתיכה לפניו ואכלה ונזכר שאכלה ולא ידע אם היה חלב או שומן.

איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו. הכי גרסינן ולאו קרא דלעיל הוא דהא בסמוך קאמר דמצריך צריכי. הר' עזריאל ז"ל:

נהי דלא עביד פסח מן המובחר מצוה מיהא קא עביד. וא"ת והא משמע בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דאכילה גסה לא שמיה אכילה ואם כן איסורא עבד שלא יצא ידי חובתו. וי"ל דהכי קאמר נהי דלא יצא ידי חובת אכילת פסח רשע קרי ליה. מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו לימנע מלאכול ואין ראוי לקרות רשע אם אכלו. ור"ת תירץ דתרי גווני אכילה גסה ככתוב בתוס':

הוא שנתכוון לשם עבירה. כמאן דאמר ביבמות נכרי אסור בבתו. ואפילו למאן דאמר מותר מדור המבול ואילך גדרו עליהם גדר ערוה ופירשו מרוב עריות שהרי אם לא פירשו לא היו צריכין להשקותו יין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

נפשע. פשעת כאברהם בזבח ביה שקדש ביה. כך נדרש בבראשית רבה. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל: