שיטה מקובצת על נזיר כא:

הכי קאמר יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז. ומיירי מתניתין דאמר כך בפירוש ובאחד מהם שאמר הוי נזיר. אי נמי אפילו לא פירש כיון ששמע שאמר חבירו הריני נזיר ואמר איהו פי כפיו הוי כאילו אמר פי כפיו מיין. אבל כשאמר מעצמו ידי או רגלי נזירה לא אמר כלום אם לא הזכיר אבר שהנשמה תלויה בו. והכי תניא בתוספתא פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר. ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר. ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אם שלו היתה בהמה. אם של בעל היו הבהמות שהפרישה עכשיו שאינה צריכת להם שהיפר לה תצא ותרעה בעדר דהוו חולין גמורין. לר' יהודה דאמר משועבד לה בעלה לשלם קרבנות חובותיה ומסתמא משועבד להביא קרבנות נזירות כמו חובתה כדלקמן אפילו הכי תצא לחולין כי הפר לה דלמידי דצריכי לה משועבד לה למידי דלא צריכי לה לא משועבד לה. ולרבנן דאמרי לא משועבד מיירי הכא דאקני לה. ולמידי דצריכא לה אקני לה למידי דלא צריכי לא אקני לה ולכך תצא לחולין. ואם שלה היתה בהמתה תמות. ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר אמאי תמות תיפוק לחולין דהוי כאלו לא נדרה כלל. אלא לאו מיגז גייז ובשעת הפרשה היה קדישת ולכך החטאת תמות. הר' עזריאל ז"ל. והיינו טעמא כיון דצריכה כפרה כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר טהור חוטא הוא ובשעת הפרשתא הופרשה לכפרה השתא דהפר לה הוי כחטאת שמתו בעליה. והא דלא מפרש תלמודא כיון דצריכה כפרה כר' אלעזר הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבתה. אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להאריך. ואית דגרסי כיון דלא צריכא כפרה משום דכבר הפר לה בעלה הוי כחטאת שמתו בעליה. ונראה לי לפרש כיון דצריכה כפרה אף על גב דבעל מעקר קא עקר מכל מקום בשעה שהפרישתה היתה צריכה כפרה כלומר היתה מחוייבת להביאה. ואף על גב דהפר לה בעל ומיעקר קא עקר לא הוי הפרשה בטעות אלא כחטאת שמתו בעליה. הרא"ם ז"ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז"ל: פירוש לפירושו ולא בעינן לטעמא כר' אלעזר הקפר להך פירושא. עד כאן: