שלטי הגיבורים על יבמות ט.

כתב סמ"ג וגם בזמן הזה מועיל זמן שלא יטהרו ממזרים וגבי גטין שבאי' ממ"ה שכתיבתן קודמת הרבה למסירתן קאמר התלמוד דהנהו קלא אית להו ומפרש סמ"ג בשם ר"י דכשרואין שזמן הכתיבה מוקדם מן המסירה יעלה על דעתם לכוון זמן המסירה:

כתב הרא"ש ז"ל וא"ת ומאי נפקא מינה אי מסהדי על פי כתבם והא אמרינן בפרק גט פשוט מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין לו קיומו וכן אמרי' בהגוזל קמא גבי שורף שטרותיו של חבירו אי דאיכא סהדי דידעי מאי דכתב בשטרא ליכתבי ליה שטרא אחרינא אלמא כשהעדים אחרים מעידים שראו שטר חתום בכתב ידי עדים לא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כ"ש כשהן עצמם מעידים שחתמו על השטר וי"ל דודאי כשהן מעידים בפני ב"ד שראו שטר חתום והכירו חתימת עדים אין זה מפיהם ולא מפי כתבם דהוי כמו קיום שטרות דעלמא שהעדים מקיימין החתימה בפני ב"ד והוי כמו שנחקרה עדות העדים החתומים על השטר בב"ד וכן הכא נמי אם היו העדים מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא קרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא דחיישי' הכא שלא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו מעצמן על המעשה כאילו הן זוכרין אותה והם אינם זוכרין אלא ע"פ השטר ורחמנא אמרה מפיהם ולא מפי כתבם ור"ת היה נוהג כשהעדים רחוקים מב"ד שהיו שולחים כתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהן זוכרין עדותם אבל רש"י פירש בפירושי חומש ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד ואין להביא ראיה לדבריו מהא דתניא בפ' מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר אמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דדילמא שאני אלם דאינו ראוי לבילה דלאו בר הגדה הוא כלל ורב אלפס ז"ל כתב בסגנון אחר ומה שכתבתי דברי התוס' עיקר ואין להשיב:

סמ"ג כתב בשם ר"י ששמע מרבינו יעקב שנוהגים עכשיו כשהעדים יודעים עדות אחד והם רחוקים מב"ד ששולחים כתב ידם לבית דין ואין לפסול עדותן משום מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן. ובטור חו"מ סי' כח כתב רש"י שאין העדים יכולין להעיד עדותן בכתב וישלחו אותו לב"ד כדאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם וכן יראה מדברי מיי' שכתב דין תורה שאין מקבלים עדות אלא מפי עדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מד"ס שחותמין בדיני ממונות אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הרי שלא התירו אלא לחתום בשטר אבל ר"ת התיר שישלחו עדים עדותן לב"ד בכתב ולא קרי' מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראויין להעיד אבל אלם לכ"ע אינו ראוי להעיד בכתב כיון שאינו ראוי להגיד. כל זמן שאדם זוכר העדות יכול להגיד לעולם ואין לו לחוש אולי נתישן הדבר ואינו זוכר הדבר על בוריו אלא כל כמה דרמי אנפשיה ומדכר יכול להעיד ואפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים פלוני העיד אותו עליו ביום פלוני כך וכך ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד ומיהו דוקא כשזוכר הדברים ע"י הכתב ועיין בפ"ב דכתובות: