שלטי הגיבורים על יבמות ו.

לדעת רבינו כשאין בקול ממש אז אין מוציאין לה לא מבעל ולא מנחשד אלא בעידי טומאה וכשיש בקול ממש אז אם יש עידי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד אם אין לה בנים אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אע"פ שיש ממש בקול וכך היא מסקנת הרא"ש וכ"נ דעת מיי' אמנם דעת ר"ת אין עדים בדבר אלא שיצאה הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער כמו שראו אותה חוגרת בסינר אחר שיצא הנחשד מהבית או שראו רוק למעלה מהכילה או מנעליים הפוכי' תחת המטה אחר שיצא הנחשד ועבר ונשאה אם יש לה בנים מהבעל לא תצא ואם אין לה בנים מבעל תצא אפילו לא ראו עדים הדבר המכוער אלא שהבעל ראה אותו ובלבד שיהיה ממשות בקול כגון שלא הוציאוהו אויבים ולא פסק עד יום וחצי אבל אם אין בקול ממשות כגון שהוציאוהו אויבים או שבתוך יום וחצי יצא קול על לעז הראשון שהוא שקר אז אין מוציאין ממנו אא"כ ראו העדים דבר מכוער אבל לא בראיית הבעל ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל בין לנחשד: לשון ריא"ז המורה ומז"ה אומרים שכשם שאסורה אשה זו לנטען בדבר מכוער וקול שאינו פוסק כמו שביארנו כך היא אסורה לבעל עצמו ורוב הגאונים אומרים שאינה נאסרת בכך אלא לנטען אבל לבעל אין כח בבית דין להוציאה מידו אלא ע"פ עדים שמעידים שזנתה ושטת התלמוד כדבריהם כמבואר בקונטרס הראיות:

פירוש רש"י תצא מן הבעל וקשה לרבינו תם דהא אמרינן במס' סוטה דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה אבל בלא קינוי אפילו נסתרה בעדים שריא והכא פסיק הילכתא כרבי בקלא דלא פסיק לאוסרה על בעלה ועוד הא אמרינן לקמן בפרק האשה רבה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומפר"ת תצא מן הרוכל הואיל ומכוער הדבר תצא דלדידיה הוי קלא דקמיה נשואין ולקלא דקמיה נישואין חיישינן אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים וכן מוכח סתמא דתלמודא דקאמר כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדי' ומנטען מפקינן בקול כשאין בנים מן הראשון וכי קאמר נמי ואיבעית אימא מתניתין ר' היא לא שביק לה להך סברא דמעיקרא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתניתא דמפקא מנטען בקול ר' היא ורב ס"ל כמתניתין דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפילו מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן משמע לקמן דקאמר ורבה בר רב נחמן הוציאוה קתני כלומר מעצמו הוציאה הבעל כיון דליכא עדים אפילו הכי קתני שאם כנס הנטען יוציא אלמא לא מפקינן בקלא מבעל אלא מנטען וכן פר"ח ז"ל וכן בעל הלכות דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ועוד כתב בעל הלכות דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת והא ליתא דהא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראוה העדים כדרך המנאפים כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים ואמרי' נמי בספ"ק דמכות ורבנן הכי דייני כשמואל דאמר במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כל שכן לאוסרה על בעלה וכן פסק רבינו חננאל ז"ל מראיה זו ונראה דבסתירה לחודא בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הנהו עובדי דשילהי נדרים שריא לבעלה אפילו כי ליכא טעמא כי התם למישרי דהא קי"ל דאין אוסרין על הייחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסרא בה בלא קינוי אפילו בעדים והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאיתתא שרייא אבל לאומרת טהורה אני שריא אפילו בלא הני טעמי דהתם ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שוויתה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לו לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן וכה"ג אמרינן התם בשילהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מיהו אפשר לומר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסוק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל שיצא כו' ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער משום דקשיא ליה הא דקאמר כי אתא אחר מפסקי לקלא מאי הוה ואי בדאיכא עדי טומאה לא הוו קרי ליה קלא ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול וכלפי כל מה שהקשינו תחילה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ועוד דאין האשה נאסרת לבעל אלא בקינוי וסתירה ועוד מאי פריך מהך ברייתא בד"א כשאין לה בנים נימא דמיירי בעדי דבר מכוער ורבינו מאיר פי' דלא קשיא מידי לפי' השאלתות ולפי' ר"ת דהא אמרינן בפ"ק דכתובות בשמעתא דפתח פתוח וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא הכי קאמר אין האשה נאסרת לבעל בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי הכא נמי נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמי דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הני דלקמן מוכחא מילתא דיש כאן טומאה ומה שהקשה ר"ת דהוי קלא דבתר נישואין ואמרינן בהמגרש דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו הדבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרי' לה על בעלה בפתח פתוח או בעד אחד אחר קינוי וסתירה ושפיר פריך מהא דתניא בד"א כשאין לה בנים מן הראשון דעל כרחך מיירי כשאין עדי כיעור דאי איכא עדי כיעור אפילו יש לה כמה בנים תצא כמו בעדי טומאה כדפרי' והא דקתני סיפא ואם באו עדי טומאה היינו אפילו לא ראוה שנבעלה וראו דבר מכוער עדי טומאה קרי ליה ואי בעית אימא מתני' רבי היא והכי קאמר הך מתני' דאסורה בלא עדים שראו דבר מכוער רבי היא דאמר אפילו בלא עדים אלא הבעל לחודיה ראה רוכל יוצא תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל ומסיק דהלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחודה ואל תתמה הא דקאמר רב ובעדים סתם דמפרשינן לה בעדי כיעור דסתם עדים עדי טומאה משמע ואי בעדי כיעור קאמר רב הוה ליה לפרושי וי"ל דרב קאי אמתני' דקתני הנטען על אשת איש ונטען משמע לעז בעלמא וקאמר רב על אותו לעז יש עדים שראו דבר מכוער ויצא הקול שזינתה כך יישב רבי מאיר פי' השאלתות ופר"ת ולי נראה מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יצא כו' שלא כיוונו לדברי ר"ת דלרב מפקינן בעדי דבר מכוער מבעל ואם כן מאי האי דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרווייהו למה לי והלא בעדי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ואין לומר דאו או קאמרינן דאי איכא דבר מכוער בשתי עדים או קלא דלא פסיק דאם כן הוה להו לפרושי וקלא דלא פסיק ודבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא הוה להו לאיתויי ברייתא רוכל היוצא מדבר מכוער בשני עדים דהא ברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער בראיית הבעל ולכן נראה לי שהשאלתות מפרש דברי רב בעדי טומאה וברייתא בעדי דבר מכוער רבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעדי טומאה ופסיק תלמודא הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוער וגם יצא הקול בעיר אבל אם הוא קלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או ע"א אחר קינוי וסתירה והא דקאמר כי אתא עד אחד ואפסקיה לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר אפסקיה לקלא נקט נמי בתחלה קלא ועוד דאלישנא דמתניתין קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא להכי נקט קלא ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעדי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עדי טומאה דדי בעדי כיעור וכך הוא שיטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל: