שלטי הגיבורים על יבמות מא:

כתב הטור אבל נשטית שאינה יודעת לשמור עצמה לא יוציאנה אפילו אם יודעת לשמור גיטה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפי שאין בה דעת לשמור את עצמה: וכתב מיימוני לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים ואינו חייב לפדותה ולרפאותה ואם גרשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב עוד ליטפל בה עד כאן: לשון ליא"ז נשתטית לא תצא בגט ותקנת חכמים היא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואפילו אם יש לה אב ואם ובתלמוד ארץ ישראל מפרש שאם עבר וגרשה הרי היא מגורשת ואם אין בה דעת לשמור גיטה אין גרושיה גירושין אפילו מן התורה וכן אם נתחרש או נשתטה הוא לא יוציא עולמית שהרי היו קדושיה קדושי תורה ועכשיו אינו רשאי לגרש מן התורה שאין האיש מוציא אלא לדעתו והרי אינו בן דעת ואפילו אם כתב לה חרש בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי אין סומכין על כתבו כמו שאין סומכין על רמזיו כמו שביארנו בפ' מי שאחזו:

וכתב הרמ"ה דוקא שלא אמר להו לעדים מעיקרא קמה אבל אמר להו קמה ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה ש"מ לית להו כסופא ממנה וא"כ למה אמר כנסי שטר חוב זה ש"מ בטולי בטלי' וכל כי האי גונא עבדינן לחומרא וצריכה ממנו גט שני ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט מזה ומזה ואם מת אע"פ שלא נתן לה גט אחר פסלה מן הכהונה ע"כ אבל אם לא אמר תחלה ראו גט שאני נותן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה צריך שיאמר לה ה"ז גיטך אבל אין צריך ליטלנו ממנה ולהחזיר וליתנו לה וכתב הרמ"ה דוקא דאמר כנסי דמשמע לשם פקדון בעלמא אבל אם אמר לה מעיקרא זכי בשטר חוב זה מגו דקני ליה בנתינה קמייתא לצור ע"פ צלוחיתו אע"ג דאמר לה בתר הכי ה"ז גיטך לית לה תקנתא עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה:

לשון ריא"ז היו האחים פקחים והאחיות הנשואות להם אחת חרשת ואחת פקחת מת בעלה של חרשת תצא משום אחות אשה ואם יש לה צרה נכרית פקחת חולצת ולא מתייבמת כמבואר בק"ה:

לשון ריא"ז ובדין היה שלא יוציא החרש את אשתו החרשת שהרי שניהם דומים לקטנים שאינם בני דעת אין ב"ד מצווין להפריש הקטנים מהאיסורים ואפי' מאיסורי תורה כגון שהיו אוכלים נבלות וכיוצא בהן ולא אמרו מוציא את אשתו בגט אלא שמא יבואו להתיר יבמתו הפקחת לשוק אע"פ שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים להפרישם מן האיסורין מוזהרים הן שלא להאכילן איסור בידי' שנאמר כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים וכן לענין הטומאה נאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים שלא לטמאן בידים: קטן העושה על דעת אביו והוא שהתינוק רואה פני אביו ומכיר שנוח לו בכך ה"ז אסור שדומה כאילו אביו מצווהו ונראה בעיני שאף על פי שהקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו כמו שביארנו אם רואים הקטנים שהם מותמדים באיסורי תורה ונמשכים אחריהם ראוי לאבותיהם ללמדם שלא יהו רגילים בכך שהרי גזרו על תינוק עובד כוכבים שמטמא בזיבה שלא יהי' תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור עכ"ה: