שלטי הגיבורים על סוכה טז.

ורש"י פירש דאע"ג דא"צ אגודה ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה חובה לאגדו משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות: לשון ריא"ז ואוגד יחד כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל שכתובין בתורה ומצוה לקושרן קשר גמור כמו שביאר המורה:

קנה אתרוג שראוי לצאת בו ומצא אחר נאה ממנו מצוה להוסיף עד שליש בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה: לשון ריא"ז וחייב אדם להוסיף משום הידור מצוה עד שליש כיצד מצא לולב נאה בג' ולולב שאינו נאה בב' אע"פ שהוא כשר יקח הנאה בג' וכן בשאר כל המצות שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה סוכה נאה ציצית נאה כתוב לך ספר תורה נאה לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכה בשירים נאים וזה מבואר בפ' ר"א דמילה ואם בא להוסיף יותר מג' להדור מצוה מובטח לו שמשלמין לו מן השמים כמו שמבואר בב"ק פ"א:

מיי' מכשיר ערבה קטומה וטור כ' כרבינו:

כ' ב"ה מסתברא אפי' לא נשתייר אלא עלה א' בבד א' כשר ולחומרא בעינן כהדס ומלשון הרא"ש ז"ל יראה דבעינן שישאר רוב: לשון ריא"ז נשרו מקצת עליה כשרה ונראה בעיני שאע"פ שלא נשתייר בה אלא עלה א' בבד אחד כשרה והוא שיהיה אותו העלה בראשו של בד כמבואר בקונט' הראיות:

והגדלה על ההרים פי' שלא על המים כשרה ורוב המפרשים פירשו שלכתחלה צריך לחזר אחר הגדלה על המים אלא שבדיעבד יצא אף בגדלה על ההרים והרא"ש כתב דלכתחלה יוצא בשל הרים וכן יראה מדברי מיי' שכתב ערבי נחל האמור בתורה אין כל דבר הגדל על הנחל כשר אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל ורוב מין זה גדל על הנחל ואפי' גדל במדבר או בהרים כשר: לשון ריא"ז ערבה שדרכה ליגדל בנחל אע"פ שהיא גדלה בשדה בין ההרים כשרה צפצפה שדרכה ליגדל בין ההרים אע"פ שנמצאת גדל בנחל פסולה:

כתב הרא"ש ז"ל והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה כתב ה"ר ישעיה ז"ל משום דענפיו חופין את עצו ואין קטימתו נראית כל כך והראב"ד ז"ל ובעל המאור ז"ל חלקו בין נקטם ראשו לקטום דהכא ופירושם רחוק מן הדעת ומהא דאמר לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רמון ולא דבר אחר יש שרוצין לדקדק דאם לא מצא אתרוג כשר מברך בפסול מדנקט פריש ורמון דוקא ולא נקט פסול ואומר ר"י דיש לדחות דנקט פריש ורמון לרבותא אע"פ שהוא הדר ושלם אבל יש לומר דשרי כמו לולב פסול לרבנן דשרי בשעת הדחק דתניא בכולם כמושים כשרים יבשים פסולים ר' יהודה אומר אף יבשים כשרים אמר ר' יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישים את לולביהם לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכאן משמע שבשעת הדחק יוצאין אפי' בפסול וכן כתב הרב ר' ישעיה דטרני ז"ל וכ"כ הראב"ד ז"ל ושוב חזר בו ואומר דבין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק אין יוצאין ביבש כלל דכל היכא דקתני פסול דמשמע אפי' דיעבד אפי' במקום הדחק לא יצא בו דאיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחלה ושלא במקום הדחק אפי' דיעבד לא יצא וסברא הוא כי היבש כמת הוא וכמו שנכתת שיעורו ואיננו ואין מברכין עליו אלא שנוטלין אותו בידים בשעת הדחק כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב ואתרוג וזהו שאומר אין שעת הדחק ראיה כלומר שלא עשו כן אלא שלא תשתכח מהן תורת לולב וכמו שאמרנו ביבשים שנוטלים אותו לזכרון בעלמא שלא תשתכח וכו' ה"נ במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג אע"פ שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג אפ"ה מצי ליטול את הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב כדאמר לא מצא אתרוג וכו' ואמרי' פשיטא מהו דתימא כי היכי דלא תשתכח מצות אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיניה חורבא דכי איתיה לאתרוג נמי שביק ליה ומייתי להנך וש"מ היכא דליכא למיחש לחורבא כי הכא צריך למינקט כי היכי דלא לישתכח מצות לולב ועוד מדקאמר נייתי כי היכי דלא לישתכח מצות אתרוג ואי לא נקיט לולב אמאי מייתי פריש שלא תשתכח תורת אתרוג וכי חמיר תורת אתרוג מתורת לולב אלא ש"מ דנקיט לולב אע"פ שאין אתרוג וס"ד אמינא לינקט בהדיה פריש או רמון לזכרון דהאי אתרוג קמ"ל דמוטב ליטול הלולב ולא יטול עמו מין אחר במקום אתרוג משום דנפיק מיניה חורבא וא"ת בלולב נמי נפיק חורבא מיניה דזימנין הוה ליה תרוייהו ובעי למיפק בלולב לחודיה ולא היא דד' מינין שבלולב מפרשי באורייתא ולא אתי למיטעי אבל אתרוג לא אתפרש בהדיא וקסבר איניש דפריש או רימון פרי עץ הדר הוא ובין יבשים ללחים ליכא למיגזר משום חורבא דהיכא דאיכא לחין לא שבקי לחין ועבדי יבשים ע"כ והלשון אין שעת הדחק ראיה אינו מורה על פי' זה דר' יהודה הביא ראיה לדבריו דאמר יבשים כשרים ומברכין עליהם מבני כרכים שהיו מברכין על היבשים ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראיה שאין ללמוד שלא בשעת הדחק משעת הדחק אבל מודו רבנן דבמקום הדחק היו מברכין דאל"כ יאמרו לו בשעת הדחק נמי לא היו מברכין אלא כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות אבל במקום הדחק הכשירום כיון שא"א בע"א ומברכין עליהן: