שלטי הגיבורים על שבת מו:

איכא פלוגתא כי לפי חילוק שעושין קצת המפרשי' בין הדלקת הנר ובין פירו' הנושרים כאשר כתבתי בחדושי דמשום דהדלקת הנר ועשיית הכבש ומליאת המים אינן קלים לעשותם משום הכי שרו ליהנות מאותה מלאכה אי עביד לה הנכרי מעצמו ה"נ אם בישל הנכרי בשר לעצמו או דגים או ביצים או אפה לחם לעצמו מותר לישראל לאכול מהם שגם אלו אינן קלים לעשותן ואין לאסור הלחם משום מוקצה דהא קי"ל כר"ש מיהו נ"ל דצ"ל שכל אלו האפיות והבשולין הם בענין דליכא שם משום בישולי נכרים דאי איכא משום בישולי נכרים אפילו בלא איסור שבת אסור לאוכלן והיכי דמי כגון שאפה הנכרי ושבישל ע"ג אור שעשה הישראל מבעו"י וה"נ צ"ל שכל אלו הדברים היו תלושין מבעו"י וראוין בענין דלית שם איסור מוקצה דאי איכא איסור מוקצה פשיטא דאסור לאוכלן אפי' לטלטלן והכי כתב המגיד משנה פ"ו מהל' שבת בשם הרשב"א והוסיף לאסור הנולד הנעשה ע"י הנכרי כגון משקים הבאים ע"י סחיטת נכרי ולפי התירוץ אחר שעושין המפרשים בין נכרי שעשה הכבש ומדליק הנר לעצמו ובין פירות הנושרים ומשקין שזבו דלא הותר מה שעשה הנכרי לעצמו אלא במידי דלאו בר אכיל' ואין אדם להוט אחריו כגון הדלקת נר ועשיית כבש אבל מידי דהוא בר אכילה ואדם להוט אחריו אם עשאו הנכרי לעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו א"כ נכרי שבישל או אפה או צלה לעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו וכ"כ ר"ת דפת הנאפה בשבת ע"י נכרי אפי' בישלו לעצמו ולצורך נכרי אסור מטעם דהוי מוקצה דהא הקמח לא חזי לכוס מע"ש וכתב דבמוקצה כזה אף ר"ש מודה דכיון דנטחן ונרקד ונאפה הוי כגרוגרות וצמוקין ולא דמי לישראל שבישל בשוגג דיאכל דהתם ליכא למיגזר שמא יבשל במזיד דלאו ברשיעי עסקי' אבל בנכרי שבישל לעצמו אי שרית לישראל למיכל איכא למיגזר דילמא יאמר לנכרי לבשל בשבילו ומדברי התוס' נראה לאסור מדקא עבדי התם הני תרי תרוצי ביחד משמע דסבירא להו לאסור ובסמ"ג לאוין ס"ה כתב איכא פנים לאיסור ואיכא פנים להיתר וסוף דבריו לאיסור וכן המרדכי בשם ספר התרומה וכן כ' בהגהות מיי' פ"ו מהל' שבת ובשם א"ז ובשם ראבי"ה שהיה מלקה בני אדם שאכלו פת שאפאה נכרי בשבת והרא"ש והטו' א"ח סי' שכ"ה כ' להתיר פת שאפאו נכרי בשבת לצרכו ולצורך נכרי דאין כאן מוקצה כלל והאריך בראיות ור"י בר' ברוך וה"ר שמואל מוורדום מתירין ליקח פת מן הנכרי שאפאו בשבת לצורכו ע"י הדחק ונראה דאפי' למאן דמתירין מלאכת אפיה ובישול שעשה הנכרי לצורכו היינו דוקא היכא שהנכרי אינו מכירו ויודע שצריך לו אבל אם הוא מכירו ויודע שצריך לו אסור גזירה שמא ירבה בשבילו וכ"כ המגיד משנה ובספר אגודה סי' תק"ד יש שמתיר לומר לנכרי בשבת לעשות הפאפאה וכן מותר לטלטלה:

כתב הרמב"ן תנור יש מסתפקים בו אם דרך להחכירו כמו שדה ושרי או אם הוא דומה למרחץ ואסור והוא הכריע לאיסור דדוקא שדה אמרי' ארעא לאריסותא קיימא אבל תנור אינו עומד לאריסות ודינו כמרחץ אפי' השכירו לשנה ובריחים נוהגים היתר שעומדים לאריסות ורבינו האי כתב אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל והרא"ש כתב ולפי זה נתפרסם ונתברר הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים לעשות לו מלאכה בהם ולוקח הריוח של הרחיצה והאפיה אלא משכירו לאחר לשנה או לחדשים בדבר ידוע ושיטול השוכר כל הריוח שיבא ממנו הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת הנכרי נקראת על שם ישראל אבל אם היה משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויו"ט:

ור"י היה מתיר בתנור שיקבלו בשותפות אפי' לא התנו דדוקא בשדה אסור לפי שחלק ישראל מתעלה ומתרבה באותה מלאכה שעושה הנכרי אבל בתנור שאין חלק ישראל מתעלה בכך מותר לחלוק ולומר יהא שלי בחול ושלך בשבת ור"ת אוסר וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה אם התנו וכו' מלאכה דומה לתנור שאין חלק ישראל מתעלה במה שהנכרי עושה ואסר בלא התנו וכתב הרא"ש ז"ל תנור שלקחו הישראל במשכון נראה שאין צריך הישראל להתנות כלום כיון שהוא ברשות הנכרי ושכר התנור הוא רק לישראל ברבית שלו ואין לישראל חלק בגוף התנור ואם לא התנו תחלה וגם לא באו לומר שיקח הישראל יום אחד כנגד שבת אלא חלקו סתם מבעיא ולא איפשיטא וכ' הרא"ש כיון דספיק' דרבנן הוא אזלינן לקולא וא"צ להניח לנכרי ליטול כל השבתות לבדו אבל מדברי הרמב"ם נראה לחומרא שכתב ואם לא התנו ושכר שבת אינו ידוע נראה לי שהנכרי יטול שביעית השכר והשאר חולקים בשוה וכתב עוד הנותן מעות לנכרי להתעסק בהן אע"פ שהנכרי נושא ונותן בהן בשבת חולק עמו כל השכר בשוה וכן הורו כל הגאוני':