שלטי הגיבורים על שבת לד.

לגי' רש"י יכניס מהם כמלא הכרע דהיינו כאגוז ולגירסת שאר הגאונים יכניס מהם כשיעור בוכנא קטנה ולגירסת רש"י מדוכה של בשמים שמלאכתה לאיסור אסור לטלטלה לצורך קינוח אא"כ היא מלוכלכת מצואה שניכר שהוכנה לכך וצריך שיהא רושם הלכלוך ניכר בה ובענין אחר אסור לטלטלה אבל שאר הגאונים והמפרשים לא גרסי כך אלא משום דאמרינן דכי אין לו מקום מיוח' לבהכ"ס שאסור להכניס שם אבנים אלא כבוכנא קטנה דמשמע הא אם היא גדולה יתר על כן שאסור היינו דוקא כשאין על הגדולה סימן דלכך היא עומדת לקנח בה אבל אם ניכר באבן שקנחו בה אפי' היא גדולה הרבה או אפילו אם הם אבנים הרבה מותר להכניס הכל עמו לבית הכסא:

ונלע"ד דהא דאמר שאם קנח באבן מע"ש דמותר לטלטל בשבת הוא דומיא דחריות של דקל שגדרום לעצים דפרק במה טומנין שאם ישב עליהם מבעו"י אפי' לא חשב עליהם שמותר לישב עליהם בשבת דהוי הישיבה שישב עליהם מבע"י יחוד לטלטולן והכא נמי הוי לכלוך שלכלך האבנים מבעו"י יחוד לטלטולן אע"פ שלא חישב עליהם לכך ולפי זה לפרש"י ותוספות והרא"ש ז"ל קשה לי דמשמע לפי פירושם שאע"פ שלכלך האבנים מבעו"י אם אין רישומן ניכר כגון שירד עליהם גשמים והסיר הלכלוך שאסור לטלטלן דכיין דאין רישומן ניכר בטל היחוד מהם שנראה מדבריהם שצריך להיות רושם הדבר שמכין אותם ניכר בהן ביום השבת והא גבי חריות דקל שגדרן לעצים לא משמע כן דהרי הישיבה שישב עליהם מבעו"י שהוא הדבר המכין אותן ומתיר טלטולן אינו ניכר עליהן ביום השבת ושרי לטלטלן ואין לומר דגבי חריות של דקל היינו הטעם דאע"פ שאין רשומן ניכר מותר לישב עליהם לפי שעומדים גם לישיבה מה שאין כן באבנים שהרי מדברי ההלכות משמע דהאבנים עומדים גם לקינוח מיהו לפרש"י ז"ל אפשר לתרץ כן דהא איהו מפרש בעיא דאביי לפי גירסתו דמיירי אמדוכה של בשמים ומדוכה של בשמים ודאי דאינה עומדת כלל לקינוח הלכך אתי שפיר שצריך שיהיה רושם הלכלוך ניכר עליו ולא סגי במה שלכלך אותו מבעו"י בלא מחשבה להכינו לכך מה שאין כן בעצים שהם עומדין לישיבה וגם לשריפה הלכך סגי במה שישב עליהן מבעו"י אע"פ שאין רושם הישיבה ניכרת בהן בשבת אבל לפי' הרא"ש וגירסתו דבעיא דאביי קאי אאבנים מקורזלות ואאבן גדולה קשה דהרי כך עומדים אבנים מקורזלות לקינוח כמו לענין אחר דומיא דעצים ואפי' אין רושם ניכר בהם לשתרי טלטולן כיון שקינח בהן מבעוד יום ואפשר לומר דגם להרא"ש ז"ל היינו הנועם שצריך שיהיה רושם הלכלוך ניכר באבן גדול משום דאינה עומדת לקינוח כלל ולא הוי דומיא דעצים שעומדי' להסקה ולישיבה ובשאר אבנים מקורזלות דקאמר שצריך שיהיה רושם הלכלוך ניכר בהן לאו אאבנים שקינח בהן מבעו"י קאמר דאינהו כיון שקינח בהן מבעו"י סגי ולא צריכי רושם כלל אלא משום אבנים הסמוכים להם שלא קינח בהם מבעו"י הוא דקאמר שצריך שיהיה רושם הלכלוך ניכר באבנים שקינח בהם מבעו"י דהשתא הן מעידין על האחרים שגם הן מוכנין לכך אפי' שלא קינח בהן כלל מבעו"י דבלאו רושם ניכר על האבנים שקינח בהן מבעו"י לא היה מותר לטלטל אלא אותם עצמם שקינח בהן מבעו"י אבל לא האחרים הסמוכים להן שלא קינח בהן מבעו"י והשתא שהרושם ניכר בהן מותר לטלטל גם האחרים הסמוכים להן שלא קינח בהן מבעו"י מיהו לדברי רבינו ופירושו אתי שפיר הכל וכן לפי' מיי' פכ"ו מהל' שבת דאינהו מפרשי בעיא דאביי דבעי מרב יוסף ירדו עליהם גשמים ונטשטשו מהו דלאו אלכלוך שעל האבנים קאי אלא אאבנים עצמם קאי ומשום איסור סתירה וטחינה נגעו בה ולדידהו אפשר לומר דבין רושם הלכלוך ניכר בין אינו ניכר כל שקינח בהן מבעו"י הוי הכנה לשבת ומותר לטלטלן ובד"א דצריך רושם ולכלוך על האבנים היינו דוקא כשלא ייחדן בפירוש לכך מבעו"י אבל אם ייחדן מבעו"י לקנח בהן בשבת מותר לטלטלן בשבת כמו שמותר לטלטל אבן שייחדה לפצוע בה אגוזים והלכך המייחד נייר חלק לקנח בו אע"פ שהוא מוקצה שרי לטלטלו לקנח בו ואפי' לא ייחדו נראה דשרי לטלטל ממנו לקינוח כהכרע לרש"י וכבוכנא קטנה לשאר המפרשים:

לפי דברי מיי' פ"ח מהל' שבת שכתב גבי גבשושית של עפר שעלו בו עשבים שאם הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות חייב חטאת משום תולש ואם היתה על גבי יתידות והניחה על הארץ חייב משום זורע א"כ צרור שהוא על הארץ ממש שעלו בו עשבים אסור להגביהו מעל הארץ אפילו לקנח בו דהוי כבוד הבריות כיון שיש בו חיוב חטאת וסקילה לא היו מתירין רבנן איסור כזה משום כבוד הבריות וא"כ אין מותר לקנח בו אלא כשהוא על גבי יתדות דאז אין יניקתו מן הארץ אלא מדרבנן והמגביה מעל גבי יתדות ואינו מניחו על הארץ אלא מקנח בו לא הוי חיוב כלל דאינו לא תולש ולא זורע ולפירוש רש"י דס"ל דהמגביה גבשושית מעל הארץ ומניחה ע"ג יתידות וכן מעל גבי יתדות ומניחה על הארץ לא הוי חיוב חטאת אלא איסור מדרבנן הוא דאיכא א"כ לדידיה שרי לקנח בצרור שעלו בו עשבים אע"פ שעקרו מן הארץ דכיון דאין כאן אלא איסור בעלמא משום כבוד הבריות התירו לו להגביהו מע"ג קרקע: