שלטי הגיבורים על כתובות טו:

לשון ריא"ז אע"פ שנשתעבדו נכסי הבעל לכתובת אשה משעת האירוסין כשתנשא האשה מוחלת לו שעבוד האירוסין שעיקר הסמך שלה על שעבוד הנשואין כשהבעל מתחייב גם בנדוניא ותוספת לפיכך אם הוצרכה לגבות מנכסים משועבדים אף הכתובה אינה גובה אלא מן הלקוחות שקנו אחר הנישואין ולא מאותן שקנו משעת האירוסין ולא שמענו במקומות הללו מעולם מי שגבה כתובה לאשה שנתארמלה [משעת אירוסין] וכל המארסין בנותיהם על דעת המנהג מארסין אותן ונראה בעיני שאם הקדים אדם לכתוב שטר כתובה קודם כניסתה לחופה יום או יומים אין לפוסלו משום שטרי חוב המוקדמים שהרי עיקר הכתובה ראוי להתחייב זה מן האירוסין וכן נכסי הנדוניא ראוי להתחייב בהם משעת שמקבל אותם קודם הנשואין וגם התוספת יכול להתחייב בה בכל שעה שירצה ובלבד שיכניסנה שלא כתב לה תוספת אלא על דעת לכונסה וכך היו נוהגין קדמונינו שהיו כונסין בשבת וכותבין בשטר הכתובה בששי בשבת אבל מז"ה הנהיג לכתוב באחד בשבת ואין צורך לכל זה כאשר ביארתי בקונטרס הראיות: וכתב הרא"ש ולדברי המפרשים דארוסה אין לה כתובה מפרשי הכא בדכתב לה מן האירוסין וכן פי' ר"ת דמיירי בדכתב לה מן האירוסין מנה או מאתים וכתב לה בשעת נשואין ואוסיף לה כך וכך אמנה ומאתים ואפ"ה קאמר ר' יוסי דאינה גובה מנה ומאתים אלא מן הנשואין וכו' עד וכן כתב רב שרירא דאם כתב לה כתובה מן האירוסין ונתארמלה או נתגרשה לא טרפא ממשעבדי ואם נישאת לא טרפא מנה ומאתים אלא משעת נשואין וכ"כ הרמב"ם ז"ל המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל וכל אלו דברים תמוהין הן דמ"ש שטר כתובה זו משאר שטרות שלא תטרוף בו ממשעבדי וכו' ובמסקנא כתב ומוכחא מלתא דתקנת חכמים היא אף מן האירוסין וגביא ממשעבדי בתנאי ב"ד אף בדלא כתב לה וכן נוהגין באשכנז ובצרפת:

לשון ריא"ז אם לא היה בשטר השני שום תוספת אלא שענין א' לשניהם בטל השטר השני את הראשון בין אם היו שניהם שטרי מכר בין אם היו שניהם שטרי מתנה החזיק הלוקח בשדה זו ע"י השטר הראשון ובדין אכל פירותיה וגם נתחייב לפרוע המס עליה ולא עשה השטר השני אלא שנתרצה למחול שעבוד השטר הראשון והרי שדה זו משועבדת לבע"ח של מוכר הקודם לשטר השני כמבואר בקונטרס הראיות:

כתב הטור ואם הראשון של מכר והשני של מתנה אם נוכל לתלות שכוון ליפות כחו במתנה משא"כ במכר כגון דינא דבר מיצרא שנוהג במכר ואינו נוהג במתנה אז לא נתבטל הראשון ונפקא מינה בשני שאם יבא בעל המיצר לסלקו יראהו שטר המתנה ולא יוכל לסלקו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר של המתנה שאם יראה שניהם הראשון קיים והשני בטל כיון שלא נעשה אלא ליפוי כח ואפי' אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מיצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמם מצרנים רואים אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל האחרון את הראשון ואם לאו ביטל האחרון את הראשון וכ"ש אם הראשון של מתנה והשני של מכר שכוון ליפות כחו שאם יטרפנו בע"ח ממנו שיחזור עליו משא"כ במתנה ולא נתבטל הראשון. וגם בזה כתב הרא"ש שצריך להראות שטר השני לבד שאם יבא בע"ח ויראה שניהם ביחד אין האחרון כלום שלא כתבו אלא ליפוי כח ולא נתבטל הראשון והרמ"ה כתב ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואתחזוק תרוייהו בבי דינא בהא אמרי' כיון שמוכח שלא כתב השני אלא ליפות כחו אזלי' בתר קמא ובתרא לאו כלום הוא ושייך ביה דינא דבר מיצרא אבל אם הראשון מתנה והשני מכר דאמרי' משום יפוי כח דבע"ח כתביה לא בטל שני את הראשון ושניהם קיימין דהו"ל כמאן דאוסיף ליה דקלא שהרי הוצרך לכתוב השני בשביל האחריות ואי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי וטעמא דמסתבר הוא כי כשהראשון במכר לא שייך אחרון במתנה על מה שמכר כבר לפיכך ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריות של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריות על שאר נכסיו והוי כתוספת דקל: לשון ריא"ז וכן אם היה הראשון במכר והשני במתנה לא בטל השטר הראשון שלא כתב לו השטר השני אלא ליפות כחו מפני דין הבר מיצר שיכול לטעון עליו במכר ואינו יכול לטעון עליו במתנה ונראה בעיני שאין שטר המתנה מועיל לדחות הבר מיצר אלא שלא קבל דמי המכר ולפיכך נעשה לו שטר מתנה על המכר הזה אבל אם קבל דמי המכר ואח"כ עשה לו השטר מתנה ה"ז שטר עולה וכוונתו לדחות הבר מיצר שזכה בדינו מן הדין: