שלטי הגיבורים על בבא קמא כז.

לשון ריא"ז גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אינן יכולין להקדיש הגזלן לפי שאינו שלו והנגזל אע"פ שהוא שלו אינו ברשותו והתורה אמרה ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שהוא ברשותו אף כל ברשותו וכשם שאינן יכולין להקדיש כך אינן יכולין למכור או ליתן במתנה וכן אם היתה לו מלוה או שום חוב ביד אחרים אינו יכול להקדישו או להקנותו לאחרים בקנין גמור ואם אמר לו ללוה תן החוב שלי לפלוני או לעניים בצדקה יכול לחזור בו ואם היה בפני ב"ד או בפני הגבאי של עניים אינו יכול לחזור בו מן הצדקה של עניים לפי שהיה במעמד שלשתן וכל המקנה במעמד שלשתן קנה הוא כמו שביאר מז"ה בפ' ד' וה' שוורים היה לו פקדון ביד אחרים יכול להקנותו קנין גמור לכל מי שירצה שכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא שהרי אין הנפקד מעכבו לו ואינו דומה לחוב שאינו בעין או לגזילה ואם היה קרקע אע"פ שחבירו מעכבו הואיל ויכול להוציאו ממנו בדיינים ה"ז יכול להקדישו ולהקנותו לכל מי שירצה כמו שמבאר התלמוד בפ' שנים אוחזין: המרדכי שם כתב בשם רב האי גאון ז"ל שגזלן קנאה ביאוש גרידא קני הגזלן לכל מילי רק לענין קרבן או דבר מצוה שאם גנב או גזל לולב ונתיאשו הבעלים ממנו אינו יוצא בו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה וכן כל כיוצא בזה אבל לכל מילי יאוש כדי קני ואינו חייב להחזיר החפץ שגנב או גזל דהוי שלו כתקנת חכמים רק משלם דמיו והרא"ש ז"ל כ' דמדרבנן יאוש כדי קני ואזלינן ביה לחומרא להחשיבו שלו ביאוש כדי דהיינו שאם קידש אשה באותו חפץ שגזל לאחר יאוש בעלים קני מספק דלכל הפחות יאוש כדי קני מדרבנן וכן לענין עורות של גנב שחישב עליו דמקבלין טומאה לחומרא וכשהחפץ הוא גנוב קני בודאי לחומרא הרא"ש. אפי' לא ידענו בודאי שנתיאשו הבעלים דקי"ל סתם גניבה יאוש בעלים הוא כרבנן התם אבל לקולא לא אמרינן יאוש כדי קני דמדאורייתא ודאי יאוש כדי לא קני אבל יאוש עם שינוי רשות או יאוש עם שינוי השם אפי' גרוע קונה גם מדאוריית' כי שינוי השם מעליא כדי כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנה מדאורייתא שא"צ להחזיר רק הדמים כך כתבו הרא"ש וטור ח"מ סי' שנ"ג:

מיי' פ"ג מהל' שלוחין כתב דאמלוה על פה שכפר בה אין כותבין הרשאה אף לאחר התקנה וכ"כ סמ"ג עשין פ"ב והמרדכי כתב דכתיבינן הרשאה אכל מילי וזהו דעת רוב הפוסקים והכי נהוג עלמא האידנא תו איכא פלוגתא אי לבתר התקנה מצי הנתבע לומר למורשה לאו בעל דברים דידי את אמטלטלי דכפריה ואמלוה אפי' כתוב בהרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך או דלמא לבתר התקנה והמנהג הושוו דין מטלטלי [דכפריה] לדין מטלטלי דלא כפריה. מיי' פ"ג מהל' שלוחין וסמ"ג עשין פ"ב כתבו שהגאונים שהתקינו הם בעצמם שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר ואינו אלא כדי לאיים על הנתבע אם ירצה לדון בהרשאה וליתן נפטר דלא גרע משליח שנעשה בעדים אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן ולא לישבע עד שיבא בעל חובו וכן הביא הר"ן דברי מיי' לפסק הלכה וכן נראה דעת הטור ח"מ סי' קכ"ג שהביא דברי מיי' כצורתה ולא פליג עליה בזה ואני תמיה קצת על דברי מיי' דאיהו עצמו כתב דהגאונים תקנו לכתוב הרשאה אמטלטלי דכפריה כדי שלא יטול כל א' ממון חבירו וילך לו למדינת הים והשתא אי מצי הנתבע לומר למורשה לאו בעל דברים דידי את מה הועילו הגאונים בתקנתם אכתי יטול אדם ממון חבירו וילך למדינת הים וכי תבע ליה המורשה יאמר לאו בעל דברים דידי את ואע"פ דהועילו לענין דמצי לאיים עליו ואולי ידון עמו דלא ידע להשיב לאו בעל דברים דידי את דלאו כולי עלמא דינא גמירי מ"מ אין התקנה תקנה שלימה וצ"ע: לשון ריא"ז אע"פ שאין אדם יכול להקנות החוב או הגזל שיש לו ביד אחרים קנין גמור יכול להנותו בהרשאה ולהרשות את חבירו עליו שמציל את שלו ולא יוכל הלה לדחותו ולומר לו אין אתה בעל דיני כמב"ה בראיה ג'. ואם היה אותו כופר בו ואומר אין לך בידי כלום או שאומר זה המטלטל שלי הוא וזה התובע אין לו לא שטר ולא עדים אינו יכול להרשות את חבירו עליו שנראה שהעדים מעידין על דבר שקר שהן כותבין פלוני הרשה את פלוני על מה שיש לו ביד פלוני והרי הוא אומר שאין בידו כלום: