שלטי הגיבורים על בבא בתרא סז:

שאלה אחת היא שאלתי לפרש לי הא דגרסי' בירושלמי האחי' והשותפין שנפל א' מהם לאומנות וכו' כהדא דר"ש בריה דר' שמואל בר נחמן נתפס לבולי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין איתא רב נחמן דנפל לבולי נותן משלו ואם לא נותן מאמצע ועי' התשובה באורך בש"ת לרמב"ן סי' כ"א:

ראובן דר במדינה אחת והשיא לבנו שמעון אשה במדינה אחרת ונתנו לו הוא ואשתו בתים שהיו להם באותה מדינה שהשיאו ולאחר ימים נפטרה אם שמעון וחזר ראובן ונתן לשמעון בנו הנזכר נכסים וקרקעות ואח"כ נשא ראובן אשה והוליד ממנה בן שמו לוי ובין כך נתעסק שמעון בפרקמטיא והלך למסעיו ונתעשר ולא היה סמוך לשלחן אביו ואינו דר עמו אפי' בעיר אחת והלוה לאביו ל' ליטרות בעל פה וקודם פטירת אביו בא עמו לחשבון בפני אשתו ואחר ימים לחשבון נפטר ראובן ועכשיו גדל לוי והעמיד את שמעון אחיו לדין ואמר כי מאשר לאביהם עשה העושר ההוא והוא חייב לחלוק עמו מה שיש בידו וכל הנשאר מאביהם הזקן ושמעון משיב אדרבה יש לי לחלוק עמך בנכסי העזבון וליטול תחלה מן האמצע השלשים ליטרים שבאתי לחשבון עם אבינו בפני אמך ואין לך שום חלק במה שהרוחתי בעצמי שלא הייתי סמוך על שלחן אבי הודיעני הדין עם מי ואם יוכל שמעון לתבוע החוב כיון שלא תבעו זה כמה ימים: תשובה הדין עם שמעון ואין לאחיו חלק עמו בכל מה שרווח שלא אמרו אלא באח נושא ונותן בתוך הבית אם היו לו נכסים אחרים יביא ראיה שהיו לו נכסים אחרים והרי הכל בחזקת שלו דתניא בפ' ח"ה בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם וגרסי' התם א' מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו חובות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הן שנפלו מבית אמי רב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה כלומר שהן של אמצע ואמר רב חסדא ל"ש שעליו להביא ראיה אלא שאינן חלוקים בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אמור מעיסתו קמץ וכ"ש זה שהיה מוחלק לגמרי ושיהו לו נכסים בעצמו שנתן לו אביו ושלא נתעסק בעסקי העזבון ואלו דברים פשוטים הם ואם ירצה שמעון לחלוק עם לוי בנכסו עזבון אביו הדין עמו אבל השלשים ליטרים אינו יכול לתבוע משום דמלוה על פה היא ומלוה על פה שעבר זמנה אינו גובה מן היורשין: כתב ה"ר יוסף הלוי דוקא לאומנות המלך אבל לא לאומנות אחרת אע"פ שמנהו מחמת אחיו הוא לעצמו וכתב ה"ר יונה אפי' לאומנות המלך אותו את נוטל שכר פעולת כל היום כראוי לפועל ושאר הריוח חולקין ודוקא שותפין אבל חלקו אמרי' לא נתכוין המלכות להרויח אלא לזה ע"כ. והא דאמר חלה א' מהם מתרפא משל עצמו כתב ה"ר יוסף הלוי דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל כל האחין אבל שני שותפין שמתעסקים באומנות או בסחורה וחלה א' מהם אפי' באונס מתרפא בשל עצמו: שאלה להרא"ש ראובן ושמעון היו שותפין ונשבה ראובן ופדאו שמעון ומתו ראובן ושמעון ובאו נשיהם לחלוק ותובעת אלמנת שמעון כשיעור פדיון ראובן שנטל מן האמצע והשיבה אלמנת ראובן בעליך פדאו מן האמצע וחיה אח"כ כמה שנים ולא תבעו ועוד כשנשבה הלך בעסק השותפות וראוי לפדותו מהאמצע: תשובה יראה לי כדברי אלמנת שמעון כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרי' שהוא כמו מזונות אבל אונס הפיסה ושבייה אין זה כמו מזונות ושותף אינו חייב באחריות חבירו דשותפין הן שומרים שכר זה לזה בעסק הממון אבל בעסק שמירת גופו כל אחד שמירת גופו עליו ואינו חייב בשמירת חבירו ואע"פ שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה ע"כ: כתב ריא"ז ונראה בעיני שא' מן האחין או השותפין שיצא חוץ לעיר להרויח בשביל השותפות כל האונס שיארע לו הרי הוא לאמצע וכן אם תלה באונס נתרפא מן האמצע שהרי הוא דומה כאילו נלקה מחמת האחין כמבואר בקונטרס הראיות:

כתב מיי' השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה הוצאה משל אב ונשתלחה לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן משלו אינה חוזרת אלא משל הבן שנשתלחה לו בלבד ע"כ שלח האב שושבינות לאחר ע"י אחד מבניו אם ייחד האב לזה כששלחו ואמר לו לך ותעשה שושבין לפלוני כשהיא חוזרת היא של אותו הבן לבדו ואם לא ייחד לשום א' אלא אמר א' מכם יעשה שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לכולם כשאר מלוות אביהם והרמב"ם ז"ל כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח שושבינות בשם א' מבניו תחזיר השושבינות לאותו הבן אבל אם שלח האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר עד שישמחו בו הבנים כולם שהרי כולם שושבינין שבשם כולם נשתלחה לפיכך אם שמח עם מקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע והראב"ד השיג עליו וכתב אינו יודע למה הוא לאמצע הרי אינו מחזיר לו חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם:

כתב מיי' מת מי ששלחו לו אם אחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה ולא שלח כופין את היורשין ומשלמין השושבינות בכ"מ שהרי נתחייב אביהם לשלם אם היה חייב לשלם כולם משלמין כולם ואם היה חייב בניכוי משלמין בניכוי ואם מת מי ששלחו לו ואח"כ נשא המשלח ושלמו ימי המשתה במקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשין כופין יורשי מי ששלחו לו להחזיר בניכוי ובמקום שלא נהגו אינן משלמין כלום והשיב עליו הראב"ד וכתב לא ראיתי בגמ' מנהג לשושבינות כתב הרמ"ה ז"ל נשתלח לאביהם ומת חייבין להחזיר לא מבעיא אם נשתלח לו בנשואי עצמו שחוזרת מן האמצע אלא אפי' נשתלח לו בא' מנשואי בניו חוזרת מן האמצע וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו צרכי חופה ומשתה ומ"מ אע"פ שחוזרת מן האמצע אין להם דין שושבינות לשמוח עמו אלא אותו שהיה שושבינו צריך לשמוח ולא האחרים כתב מיי' השולח לחבירו כדי יין ושמן ופירות בשעת הנשואין אין נגבין בב"ד שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד והשיג עליו הראב"ד וכן פי' הרשב"א ז"ל במשנה אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד או ששלח לו שלא בשעת החופה או בעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות: כתב מיי' הורו רבותינו אם מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל לריעיו ויחלוק מעות לשמשין וכיוצא בזה ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם לו והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל והשיג עליו הראב"ד וכתב אינו משוה עם רבותיו בזה דגרמה זו דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו הוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אע"פ שזה גורם לו פטור. ע"כ: