שלטי הגיבורים על בבא בתרא א

ראיתי לבאר פה עניני מסים השייכים בפרק זה ולהשמיט המחלוקות כי רובם מפורשים בטור סי' קנ"ז קע"ג ע"א קנ"ג: פשוט פ' הגוזל בתרא גבי ההיא דשותף חולק שלא לדעת חבירו דכתב שם המרדכי בשם מהר"ם השר שנתן קצת עייריו לבנו ועתה הקהלות תובעין מישובים לתת עמהם מס כבראשונה בהיותן עדיין תחת יד השר והם אומרים כי אין להם עוד שותפות יחד בזה צריך לראות אם השר נתנם מכל וכל לבנו שאף הריות איך בא כי אם ליד בנו אז אין להכריח יושבי העיירות התם לתת מס עמהם ונתחלק השותפות לגמרי כמו שהאריך שם בראיות וזכרתי בהל' שותפין אמנם אם יש לשר עדיין תפיסת יד בהן שלוקח מהם מס לפעמים אז לא נתבטל השותפות ויתנו עמהם כבראשונה ע"כ. ופשוט פ' הגוזל בתרא מההיא דמוכסין שמחלו המכס שהביא רבינו שם גבי שיירא שחנתה במדבר וכו' שההגמון או השר שמחלו קצת מהמס בסתם מה שמחל מחל לאמצע ואם אחד מבני הקהל פייסו בסתם שימחול קצת מהמס ומחל בסתם מה שמחל מחל לאמצע דהוי זה המפייסו כשליח הקהל וכגון זה אין שותף חולק שלא לדעת חבירו אפי' אם אחד מבני הקהל פייס לשר שימחול לו חלקו שחייב מן המס אחר הפשרה ומחל לו אז איכא פלוגתא אם זכה אם לאו המרדכי שם ותשובת לס' מיי' הל' קנין סי' א' והרא"ש שם כתבו בשם רבינו שמחה דראובן הבא אל השר לאחר שנתפשרו הקהל עבור המס ובקש ממנו למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל לו צריך לחלוק עם הקהל וכן היה עושה רבינו קלונימוס שאחר שהיו הקהל מתפשרים היה בא אצל ההגמון ומבקש ממנו למחול לו חלקו מהמס וכאשר היה מוחל לו היה חוזר ונותן עם הקהל וכן הוא דעת הרא"ש שם והטור ח"מ סי' קע"ח דהא מפרשין ההיא תוספתא דמוכסין שמחלו בדברי רבינו שמחה והר"ם פסק דאם כבר פשרו הקהל עם השר ושוב בקש אחד מהם לפוטרו מחלקו הציל לעצמו כיון דאינו מכביד השר על האחרים מה שפוחת לזה ודוקא באותו פעם פטור אבל אם בקש ממנו לפוטרו לעולם לאו כל כמיניה דמסתמא מה שיקל מעליו יכביד על אחרים כמו שכתב מהר"ם דכל קודם פשרה הכי דיינינן בסתם ועוד שאינו יכול לשנות המנהג ואם השר אמר מעצמו לפלוני אני מוחל המס אז זכה בו אותו פלוני לבדו אם הוברר שאינו מכביד על האחרים מה שפוחת לזה כגון לאחר הפשרה אבל אם מכביד על האחרים מה שפוחת לזה ואפי' לא ידענו שמכביד עליהם בבירור אומרים כך כמ"ש שם מהר"ם לאו כל כמיניה לפחות לזה ולהוסיף לזה אלא כפי מנהגם שהיו רגילין ליתן יתן דשותפין נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו ונראה דהטעם הוא דאדעתא דהכי נשתתפו מתחלה לפרוע את המס וליכא למימר דכגון זה במקום פסידא שותף חולק שלא לדעת חבירו דאדרבה אנן אמרינן אומדנא דמוכח דאדעתא לפרוע המס נשתתפו הלכך אינו יכול לחלק מהם דהא דאמרי' דבמקום פסידא שותף חולק שלא לדעת חבירו היינו משום דאמדינן דעתייהו אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נשתתפו שימשך זמן שותפות שלהם אף באותה פסידא ומש"ה חולק שלא לדעת חבירו דחשיב כאילו נשלם זמן השותפות אבל הכא אנן אומדין דעתייהו אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לפרוע מס נשתתפו כד"ן בטעם הדבר הלכך לא זכה והשר או ההגמון שבא לשנות הדין אין שומעין לו דלא אמרי' בכה"ג דינא דשרים דינא אלא גזילה היא שמכביד לזה מה שפוחת לזה שלא כדין וכל זה אליבא דכ"ע אם הוא גורם לשר לעשות כן ואם השר אמר מעצמו פלוני לא יתן מס ופלוני ופלוני יתנו אותו שמכביד על אחרים מה שמיקל לזה מתחלה היה סבור מהר"ם דאם קודם פשרה אמר כך דיכול השר להפרידם זה מזה אפי' שמכביד על אחרים מה שמיקל על זה ולאחר הפשרה אם מכביד על זה מה שמיקל לזה לא אחר כך הסכים דכיון שאמר השר מעצמו [כך בין אמר] כך קודם בין אמר כך אחר הפשרה בכל ענין לאו כל כמיניה דשר להפרידם ולדברי הר"ר אביגדור כהן שהביא המרדכי שם משמע להדיא דאם אמר השר מעצמו פלוני יפטר מן המס ופלוני ופלוני יתנו אותו הרי הוא פטור אע"פ שמכביד על האחרים מה שהוא מיקל על זה וכן אם היו נוהגין לפרוע המס בפירוד והשר בא מעצמו לשנות מנהגם אפי' לאחר הפשרה ומכביד על זה ומיקל על זה כנגד מנהגם ודינם כיון שאמר כך מעצמו יכול לעשות כן שכתב להדיא על מס שהטיל השר מתחלה היינו מרובין ועכשיו אין אנו יכולים לתת כמשפט הראשון ושלוחי השר אמרו מעצמן לחבר הכל יחד צריכין לתת גם האחרים עמהם הגם שמה שיקל עליהם יכביד על אחרים ואל תשיבני דההיא דהר"ר אביגדור מיירי שהיו שותפין בפרעון המסים שאר ישובים עם בני פיבר"ם וכך היה מנהגם לפרוע ביחד כי היה מנהג השר לעולם להטיל מס על כלם ביחד אלא שעכשיו שינה השר להטיל מס על אלו לבד ומש"ה אם השר אמר אח"כ לחברם אין זה שינוי דין ומנהג. אבל אם היה מנהגם לתת בפירוד לא היה השר יכול לשנות מנהגם והיה מודה הר"ר אביגדור למהר"ם דהוי גזלנותא דדינא אבל זה אינו דאע"פ דההוא נראה שהוא כך מ"מ דעת הר"ר אביגדור לומר דהשר יכול לשנות המנהג שכתב וז"ל אף אם מתחלה היה המנהג להטיל מס על פי השר בחבור ועכשיו מעצמו שינה להטיל מס בפירוד משמיא רחימו עלייהו וכו' כלומר דאע"פ שהיה המנהג לתת בחבור יכול להפרידן מעצמו וכמו שיכול להפרידן כך יכול לחברן אלמא דאע"פ שהיה המנהג לתת בפירוד יכול השר לשנות המנהג ולעשות שיתנו בחבור או בהיפך גם אין חילוק בין עיירות רבות בין אנשי עיר אח' דוקא דהא כתב דאפי' עשיר הנושא ונותן בעיר ומרויח בעיר דינו כך דאלמא אפי' אמר על א' מהעיר שאינו רוצה שיתן מס עמהם ה"ז נפטר אע"פ שמכביד על שאר מה שמיקל על זה כן נראה להדיא אך קשה בעיני על דברי הר"ר אביגדור דמשמע מדבריו דאפי' לאחר הפשרה יכול להקל על זה ולהכביד על זה וכו' משמע מדבריו דשותף חולק שלא לדעת חבירו ועוד למה הביא ראיה מאצלוה אנדסקי וכו' ולא הביא ראיה מההיא דאבולי ואסטטריגי שהביא מהר"ם הלכך נ"ל דאפשר לומר דלא פליגי מהר"ם והר"ר אביגדור וזה כי ודאי יש ב' מיני גביית המס הא' שהשר קוצב מס על בני העיר או מדינה אחת כך וכך ואינו שולח עם גבאים שלו לגבותו אלא שאומר לבני מדינה כך וכך אני רוצה מכם ולהם הבחירה לפרוע אותם כאות נפשם או כל א' לעצמו לשר או כולם בשותפות על זה יוצא מנהג ביניהם אם הסכימו לתת המס כל א' וא' לבדו נקבע המנהג לפרוע כל א' לבדו ואם הסכימו לפרוע בשותפות אז נקבע המנהג לפרוע בשותפות ועל זה אמר מהר"ם דהולכין אחר המנהג ובכל מס ומס שמטיל השר אחר שנתפשרו עמו אם הם שותפים יעמדו בשותפות ואם לא נשתתפו מקדם פורעין כל א' לבדו כפי מנהגם ועל זה אפי' אמר השר לבדו מעצמו פלוני לא יתן מס ופלוני ופלוני יתן ורוצה לשנות את מנהגם לאו כל כמיניה כמו שכתבנו בשם מהר"ם לעיל ובזה אפשר דגם הר"ר אביגדור אינו חולק כלל ויש מין אחר מפרעון המס והוא שהשר הגובה את המס ואינו תלוי הפרעון בבני המדינה רק תלוי בדעת השר ואין בני המדינה משתתפין לדעת בפרעון המס וגם אינן מופרדין לדעתם כדי שנוכל לומר דבני המדינה הם הנהיגו להיות שותפין או מופרדין ועלה הוא דקאי הר"ר אביגדור דאם השר היה נהוג לגבות המס שהיה מטיל בני פיבר"ם מפיבר"ם ומכל בני היישוב ועתה הטיל מס על כל בני פיבר"ם לבדם והם אומרים אין אנו יכולין לתת כמשפט הראשון כי היינו מרובין עם היישוב ועכשיו אנו מועטין והם אמרו לחברם מעצמם ה"ז דינא דשרים כי המנהג תלוי בדעת השר והיינו דקאמר וז"ל ואף אם מתחלה היה מנהג להטיל מס על פי השר בחבור ועכשיו מעצמו שינה בפירוד מן שמיא דרחימו עלייהו והביא ראיה מאצלוה אנדסקי דמשמע להדיא דהמנהג היה על פי השר דוקא ותלוי בדעתו לא שהם נשתתפו מתחלה מדעתם אדעתא דשותפין וראיה דאנדסקי יפה בכאן דההוא מיירי ג"כ ששלוחי השר יצאו לגבות המס מרצונם שהדבר תלוי בדעתם כמו שפי' רשב"ם פ' חזקת הבתים והר"ן שם ונמצא א"כ שלא היה שם שותפות בין בני המדינה כלל כי הם לא נשתתפו מעולם כי הכל תלוי בדעת השר וגם יפה הראיה משלוחי השר דשינו לקטול מן חד באגא וכו' דכיון דמעצמם עשו מה שעשו ומש"ה לא חש הר"ר אביגדור לשותף חולק שלא לדעת חבירו ולא לגזלנותא דהשר משום דאין כאן מחלוקת כלל כי גם מהר"ם יודה להר"ר אביגדור בזה כד"ן וה' יצילני משגיאות ויאיר עיני במאור תורתו והוסיף עוד מהר"ם לבאר תשובה אחרת הובאה בתשובה למיי' בספר קנין סי' כ"ט דאפי' שהשר אינו מכביד על האחרים מה שפוחת לזה אלא שיהודי זה גרס עם השר שרוצה להפרידו מן הקהל לתת מס בפני עצמו לבדו ולדעת כן נכנס בעיר לגור לאו כל כמיניה דשר להפרידם זה מזה לשנות המנהג שהנהיגו היהודים בעירו אחרי שמנהג העיר כך הוא להיות כל היהודים שותפין במס והאריך בראיות וסוף דבריו ובדברים הללו ראוי להחמיר אף בלא ראיה מהתלמוד שאם היה כל אדם יכול להפרד מחבירו כמה פעמים היה בא לידי תקלה גדולה ומשמע מדבריו דדוקא כשהוא גורם לשר להפרידו מן הקהל הוא דלאו כל כמיניה ועוד הוסיף מהר"ם לבאר שם בתשובה למיי' סי' כ"ט על אודות ראובן הפורש מן הצבור שלא לתת לתוך כיס של צדקה ושלא ליתן מס עמהם שאם נהגו בעיר מימי קדם שלא לתת ביחד אלא כל א' נותן לבדו אינם יכולים לכופו לשנות מנהגו אלא מדעתו אם נהגו לתת ביחד אינו יכול ליפרד מהם דשותף אינו חולק בלא דעת חבירו ומדברי מהר"ם ז"ל שם מוכח דאיכא ג' חלוקים בנדון זה הא' הוא עיר חדשה דאכתי לא נהגו בה מידי ובאו בני אדם הרבה לדור בה יכולין לכוף זה את זה להשתתף יחד לתת לתוך כיס של צדקה בשותפות לפי ממון וכן לפרוע המסים יחד בשותפות מחוייבין הם בני העיר להשתתף יחד ואין הא' יכול להפרד מהאחרים בשום ענין כמ"ש שם בראיות מהר"ם להדיא. הב' עיר ישנה שיש בה מנהג קדמון כשכבר נהגו כולם לתת בשותפות ועתה בא שם מחדש איש א' שאינו מבני העיר מקדם אלא שבא לגור שם והוא לא היה במנהגם מעולם אעפ"כ ה"ז הבא לגור שם חשוב כאנשי העיר ונמשך אחר מנהגם בעל כרחו והרי הוא שותף עמהם לעניני מסים ונתינת כיס של צדקה ואינו יכול ליחלק מהם ולהפרד לעצמו בשום ענין וכופין בני העיר אותו להשתתף עמהם אם ירצו אע"פ שלא נשתתף עמהם לעולם ואם השר מפרידו מהם כבר כתבתי לעיל מה דינו. הג' היא עיר ישנה שיש בה מנהג קדום מרצון כולם שכופין זה את זה לקיים מנהגם הקדום ואם היה א' מהם רוצה לשנות המנהג או אפי' רבים רוצים לשנות המנהג יכול היחיד לעכב עליהן ואין יכולין לכופו לשנות מנהגו אלא מדעתו כמו שכתבנו לעיל דאם נהגו לתת ביחד צריכים לתת ביחד ואם נהגו שכל א' יתן לבדו כל א' יתן לבדו ועשיתי אלו הג' חלוקים מפני ששמעתי מי שאומר דבכל ענין יכולין בני מדינה אחרת לכוף זה את זה להשתתף יחד בפרעון המסים ואע"פ שזה שנים הרבה שעמדו כולם באותה מדינה ולא נשתתפו יחד והיה מביא ראיה מהא דתשובת מהר"ם שאומר דאפי' אם היה עיר חדשה דאכתי לא נהוג בה מידי מצי לכוף זה את זה להשתתף ואין זה ראיה דאי אמרת דכוונת מהר"ם לומר דבכל ענין צריכים להשתתף תקשי דידיה אדידיה דהיאך פסק שם דאם נהגו שלא לתת כולם ביחד דאנן כופין לשנות מנהגו מאחר שלעולם כופין להשתתף אלא ודאי מחוורתא דההיא דעיר חדשה מיירי שבאו עתה מחדש לדור שם דלא נהוג בה שום מנהג אלא שמעתה באים לעשות המנהגים אבל אם היא ישנה וכשכבר יש שם מנהגים ודאי דיש לנהוג כמנהג הקדום לכל הדברים שנתפשט שם עליהם מנהג אך אם יבא שום דבר שמעולם לא היה שם אותו דבר בענין שלא חל על אותו דבר מעולם שם מנהג אז ודאי הוי כעיר חדשה אבל אם היה בכיוצא בו אע"פ שלא היה אותו מעשה ממש יש ללכת אחר המנהג כי לעולם לא יבאו כל המעשים בחדא מחתא מדמינן מלתא למלתא כגון שבני העיר ההוא נהגו כולם לתת מסים שלהם כל' א' וא' בפני עצמו ולא היה מעולם שותפות שם כלל אע"פ שעתה הטיל עליהם השר מס א' בלתי מסודר שמעולם לא היה שם אותו מס כיון שבשאר המסים הם בלתי שותפות וכל א' פורע לעצמו גם עתה אין יכולין לכוף זה את זה להיות כולם שותפות דהא אדעתא שיפרע כל אחד ואחד לבדו עמדו תמיד בעיר ולא חלקו במס שיפול בין מסודר בין שאינו מסודר דא"כ נתת המנהג לשיעורין וכן משמע שם מתשובת הר"ר אביגדור כהן שהביא המרדכי דאם הם בפירוד אין יכולין לכוף זה את זה להיות בשותפות ולפי דעתי דליכא דפליג בזה דבכל ענין אין יכולין לכוף לא את היחיד ולא זה את זה לשנות מנהגם הקדום ואפי' שלא הוברר שיהיה הפסד ממון לזה היחיד בהשנות המנהג ההוא דהכי מוכחי כל הנהו תשובות דלא מיירי במלתא דאיכא פסידא ליחיד ההוא ואצ"ל אם יש שם חשש הפסד ליחיד בהשתנות המנהג ההוא דודאי לא מצי לשנות המנהג ואפי' נתרצו כלם לתקן חוץ מאחד כמ"ש המרדכי שם בשם ר"ת דמה שטוען ראובן לתקן לתת משל אחרים מעתה והלאה ושמעון מעכב הדין עם שמעון אם הוא מבני היישוב דלהפקיע ממון שלא מדעת בעלים היה אסור אם לא ע"י הפקר ב"ד או צבור וקודם מעשה כל זה הוא בדיני ישראל היינו בטענות שביניהם דוקא שאילו רוצים להתחבר ואילו רוצים לעמוד בפירוד דודאי אינם יכולין לכוף זה את זה לשנות המנהג ובפרט במקום הפסד ממון כמו שכתבנו: ופי' הר"ם שם במרדכי בתשובתו דהאי דינא דשותפין לא הוי רק לגבי מסים דבהו דוקא שייך שותפות אבל לעלילות וארנוניות לא שייך שם שותפות ואינן שותפין אלא חלוקים הן זה מזה ואם השר מעליל על קצתם שלא כדין לא יתנו האחרים עמהם. וכל עלילה שהושמה בקהל אע"פ ששמו מס אותו עלילה מתחלה על כלם אם ברחו קצתם אותם שברחו פטורין הם כי אינם שותפין עמהם לגבי עלילות וארנוניות אלא לגבי מסים הוא שנשתתפו הלכך אין הנשארים בעיר יכולים לכוף הבורחים שיפרעו עמהם. אבל משמע מדבריו דהבורחין צריך שיפרעו חלקם ולקמן נדבר בזה בס"ד. ונראה דהמעשר שלוקח האפיפיור הוא בכלל המסים לא בכלל עלילות ועוד ביאר שם המרדכי בתשובה ראובן שקבל עסקא וכו' דהשר ששם כל היהודים בתפישה ודאי כי לא בא רק על עסקי ממון ואינו זה אלא כשאר מסים ונותנים בזה כמו בשאר מסים דהכל קרוי מסים בזמן הזה כיון שלא נתפש לבדו אלא גם שאר היהודים תפש עמו ולא בעלילה בא עליו וכו' ונ"מ לנותן מעות לחבירו בתנאי שיפרע מהם המס דוקא לדעת מהו נקרא מס עוד כתב שם המרדכי בשם ר"ת דראובן שיש בידו מעות של אחרים ורוצה לסייע ולתת בפרעון המס מהקהל גם ממעות אחרים שבידו או שהקהל טוענין לו שיתן במס הזה גם ממעות אחרים שבידו נראה דלא יתן ראובן כלל ממעות אחרים שבידו כי אין אדם יכול להציל עצמו בממון חבירו לפי הדין ואף אם יאמרו כי השר יכביד עליהם המס יותר בשביל אותו ממון ומש"ה טוענין לראובן שיתן משל אחרים או שיתן הוא משלו בעד ממון אחרים שבידו זו אינה טענה כי ההגמון יודע וכל השרים יודעים אשר דרך כל היהודים לישא וליתן בשל אחרים והאריך בראיות לפוטרו מן הדין מיהו הכל לפי המנהג אם יש מנהג עושין כמנהג ובמדינת ר"ת היו נוהגים לתת מס מן החצי הממון שהיו בידם שכך קבלו עליהם מעיקרא בהסכמת כולם ומשל עובדי כוכבים לא היו נותנים כלום דהויא כוליה פקדון ואם רוצים לתקן עתה מחדש ליתן כתב ר"ת דלא מצי לתקן אם לא מדעת כולם ולקמן יתבאר בסייעתא דשמיא: ועוד כתב שם המרדכי בתשובה אחרת למהר"ם דבמקום שנוהגים להגבות מס מן העיסקא וראובן נתן לשמעון י' זקוקים למחצית שכר הנותן פורע מס מן החצי וע"פ תנאי זה אינו חייב הנותן לפרוע רק דבר הקרוי מס לא דבר הקרוי עלילה וכיוצא בזה שזכרנו לעיל מי הם הדברים הנקראים מס ואם ראובן המקבל נתפש על כל הקהל שלא בעלילה רק נתפש בגזילה ושואל מהם מעות ודחקם לכך גם זה קרוי מס כמו שיתבאר ואם בתפישה זו לקח ראובן העיסקא כולה ונתנה לשר בשביל פדיון נפשו דעל פלגא שהיא מלוה ודאי מחייב ראובן לשלם לשמעון אותה פלגא דאפי' שקלה השר ממילא מחייב בה דפלגא שהיא מלוה מתחייב באונסיה כ"ש השתא שנתנה לו בידו דמחייב ועל שאר פלגא דהיא פקדון דאי אמרי' דאדעתא דפקדון סליקו עליה אינו חייב בעלמא הדין הוא כך שיתן הנותן חלקו בפרעון ממון זה לפי ממון כיון שלא בא השר רק על עיסקא דממונא ויתן מכל העיסקא לפי חשבון המגיע לו ויחלקו פרעון המס ביניהם לפי תנאם ונראה דעל השאר יתחייב המקבל לשלם לו דבפלגא שהוא מלוה ודאי חייב ובפלגא שהוא פקדון נמי אינו נפטר דאע"ג דאיכא למימר דאדעתא דפקדון באו עליו משום שאינו אמוד או אפי' אמוד השר נותן עיניו בממון שנושא ונותן ובלה"ג אמרי' התם דפטור הנפקד שנושא ונותן לעובד כוכבים הכא ליכא לפוטרו מכל הפקדון דהא דאמר שהוא פטור מיירי בש"ח דאינו מתחייב באונסין אבל על הפלגא דפקדון חייב הוא באונסין דחשיב ש"ש כדלקמן בס"ד ועוד דלא אנסוהו להראות ממון זה ולא ליתן להם ממון זה בפרט כדי שיפטר כההיא דכסא דכספא דפקדון לפי דעת אחד אלא יתן מס המגיע אליו ע"פ התנאי והשאר יתחייב המקבל לשלם לנותן דכל עצמה של תשובת מהר"ם שם לא באה רק לבאר שאין הנותן יכול להפטר מלפרוע חלקו מהמס המגיע לו בפרעון זה ודחק שם לברר דכיון שהנותן משלם בכל המסים לפי חשבון המגיע לו גם זה שנתפש המקבל שם עם שאר היהודים והוצרך לשלם מעות פדיון נפשו חשוב מס ובין היה לו למקבל מדידיה כדי פדיון נפשו ובין לא היה לו לעולם יש לנותן לפרוע חלק המגיע לו בזה ולא מצי למימר ולטעון למקבל אני לא נתתיה לך ואתה לא קבלתם אלא כדי שאפרע חלקי במסים ועולין לא בתפישות ואתה נתפשת וע"י ב"ד פרעת אין זה מס אלא פדיון נפשך דאין זו טענה להפטר בכך כי גם זה קרוי מס וידוע הוא בזמן הזה שהמסים אין להם קצבה אלא כפי שיעלה על דעת המושל וכולם גזלנותא דהשר הם שא"א להנצל מהם ואעפ"כ קבל זה הנותן עליו לפרוע חלקו ממסים אלו וקרי להו מסים אע"פ דלפי האמת אינם מסים גם נידון זה דתפישה זו הוי בכלל מס דאע"ג דפתח השר בתפישה ידוע הוא שלא בא אלא על עסקי ממון ולא מבעיא כה"ג שאין לו משלו כדי פדיונו דיכול לתת מן העיסקא אלא אפי' יש לו משלו מה שנותן מן העיסקא שפיר נותן דגם זה הוי מס ונראה דכל זאת התשובה מתנגדת לתשובת ר"ת ז"ל שכתבנו לעיל בסמוך דפוטר לתת מס ממה שיש בידו מעות משל חבירו דהתם מיירי במקום דליכא מנהג והכא מיירי במקום מנהג ולא בא מהר"ם לברר אלא שזה קרוי מס גס מ"ש מהר"ם דשר העיר נותן דעתו לגבות מכל א' לפי הממון שהוא נושא ונותן בו אינו מנגד לדברי ר"ת דאומר דהשר יודע שהישראל נושא ונותן במעות של עובדי כוכבים ואינו מכביד עליהם מפני ממון אחרים שיש שם דהתם מיירי בענין דאין לומר בו כך שהשר נותן עיניו בממון שנושאין ונותנין בו ונראה דלכ"ע אפי' במקום שאין שם מנהג לתת מן העיסקא ונתפשו הקהל ונתפש א' שאין לו משלו כלום ושצריך לתת מס בשביל שהוא נושא ונותן בו דיתן משל אחרים ונפטר מן הנותן כמו שהביא שם מהר"ם ז"ל ראיה על זה מן הירושלמי ועוד הביא ראיה לחייב הנותן לתת חלקו ממס מכל העיסקא היכא שאין למקבל ממון אחר אלא מה שנושא ונותן בו מן העיסקא עש"ב עוד השיב מהר"ם על ראובן ושמעון שתפשם המושל ונתפשרו ביחד לפרוע מס כך וכך ויש לאשת האחד מעות מתכשיטים שאין לבעלה רשות בהן דבעלה חייב לתת מס מהן דודאי דדעת השר ליקח מכל א' לפי ממון שבידו וביד אשתו מיהו נראה דוקא אם נושאת ונותנת בהם או הוא בשבילה: כתב ריא"ז גינת ירק דרך העולם לגדר' כמו החצר ואם היו שתי גנות סמוכות זו לזו יכול לכוף א' את חבירו לבנות ביניהם כותל גבוה ארבע אמות: