שלטי הגיבורים על עבודה זרה א:

פסק ר"ת דמותר להלוות לעובד כוכבים ברבית אפי' ביום אידו דלא אזיל ומודה דהא אמרינן ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא גם פסק דמותר לקבל חוב מן הכומרים אע"פ שמכרו עבודת כוכבים כדי לשלם החוב ובעל התרומה פסק שאפי' מלוה בשטר יש להתיר לתבוע וליפרע מן העובד כוכבים ביום אידו מדאמר בירושלמי אפי' מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהם וי"א שהירושלמי חולק על התלמוד שלנו שהרי בגמ' דילן פסקו כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מפני שהוא כמציל מידם וכתב הטור והאידנא אפי' מלוה בשטר חשוב כמציל מידם אפי' אינו ברבית וכ"ש אם הוא ברבית אבל היכא דאיכא משכון קאמר בירושלמי שאין נפרעין מהם שאינה חשובה כאובדת וכתב הרא"ש וכל זה מיירי כשאינה ברבית אבל אם ברבית אפי' במשכון חשוב כמציל מידם ונפרעין מהם והאידנא כתב הרשב"א בשם רש"י שהכל מותר דלאו עובדי עבודת כוכבי' הם ולא אזלי ומודו ואע"ג דמתנדבין ונותנין המעות לכומרים מותר לו להלוותו כשאין הכומרים קונים מהן לא תקרובת לעבודת כוכבים ולא נוייה אלא אוכלין ושותין אותן ועוד כיון שעיקר פרנסתנו מהם במקום עובדי כוכבי' ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה לכך שרי והכי תניא בתוספתא בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם: כתב ה"ר אלעזר ממיץ על מלתא דשמואל דאמר בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד האי איסורא דאזיל ומודה שרו רבנן במקום איבה מדאמר פ"ק דמס' ע"ז לא אישקליה הויא ליה איבה אלמא במקום איבה שרי ועל זה סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם והירא את דבר השם יניח נשמתו בארץ חיים עכ"ל ועל זה ק"ל נהי שהותר לקבל משום איבה אך מה שקבל אסור כדאמרי' התם טלהו וזרקהו לבור כלאחר יד ובענין אחר לא הותר ושמא ס"ל בהן דאם נשא ונתן מותר ומה שעשה ר' יהודה נשיאה שזרקו לבור מדת חסידות עשה וצ"ע עוד כתב ויזהרו ישראל שלא ימכרו לעובד כוכבים כל דבר שצריך לה ולשמשיה או לעבודתה כגון מחתות מעילין וכפות לעבוד בהן עבודת כוכבים ותנן אין עושין תכשיטין ולולאות ונזמים וטבעות לעבודת כוכבים דאין לך עושה גדול ממוכר וגם אסור למכור להם ספרים הראויין לזמר לעבודת כוכבים: לשון ריא"ז וכל דבר שקונה החשוד כדי למכרו לאחרים כגון שהוא קונה חבילה מותר למכור לו ואם הוא רוצה להטעות בו את שאינן מכירין בו כגון שרוצה למכור טריפה בחזקת כשירה הרי זה אסור למכור לחשוד שעל ידו נכשלים הכשרים כמו שביאר מז"ה במהדורא רביעאה וכן אסור לסייע ידי עוברי עבירה: לשון ריא"ז בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד לפי שהעובדי כוכבים שבחו"ל הן מפוזרים וכבושים תחתיהן ביותר ורוב משאם ומתנם עמהם ביום אידם אסור ליהנות במה שקבל מהם אם היה עובד כוכבים ידוע שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לשאת ולתת עמו ביום אידם כמו שמבואר לפנים בפ' אחרון ומטעם זה אומר בספר התרומה שאין נזהרים עכשיו מלשאת ולתת עמהם ביום אידם לפי שאנו רואין שאין דרכם להודות לעבודת כוכבים על משאם ומתנם כל עיקר וביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור בין למכור בין לקנות. ולקנות מהם דבר המתקיים מותר אפילו ביום אידם כמו שביאר מז"ה:

ופשוט פרק אותו ואת בנו דף פ"ג דמי שיודע בודאי שחבירו יבוא לידי עבירה אם לא יזהירנו ובידו להזהירו עליו מוטל להזהירו כדי שלא יהיה חבירו נכשל על ידו ואע"פ דלעולם חייב יותר להזהר העושה עבירה מאותו שמכשילו דהזהירות מוטל עליו שהוא בעל המעשה כי שמא ישכח המכשיל ולא יאמרו לו מ"מ אינו מוטל על בעל המעשה לשאול על דבר שיש בו חשש איסור אם יש בו האיסור ודאי או לא דכיון שהוא אינו יודע בודאי שיש בו איסור אין לחוש מספק ומכאן קצת ראיה דהמתארח אצל יהודי ואינו יודע בודאי שאותו דבר שנותנים לפניו יש בו איסור אלא יש לחוש עליו אין מוטל עליו לשאל ממנו אם הדבר הוא היתר או לאו אבל על בעה"ב שיודע בודאי שיש באותו דבר איסור לאותו אורח שהוא נזהר ממנו עליו להודיעו כדי שלא יהא נכשל על ידו מיהו נראה דאם הספק קרוב לודאי דכן צריך שיהא נזהר האורח כמו בעה"ב וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש שם דמיירי דוקא בספק רחוק וכתב רבינו יונה וכן לא יכה אדם בנו הגדול שגורם להקלות אביו וכן לא יתן שום מכשול עון לפני ישראל וגם לפני עובד כוכבים בדבר האסור לו כגון למכור לעובד כוכבים שעוה ולבונה לתקרובת עבודת כוכבים או ספר אפיקורסות וצ"ע היכא דהעובד כוכבים בלא"ה מצי לקנות מעובד כוכבים אחר אי איכא איסור לישראל למכור לו אותו דבר:

פשוט פרק אלו טריפות דף מ"ד דחכם שטימא או אסר דבר אין חבירו רשאי לטהר ולהתיר אם הדבר תלוי בסברא ובשקול הדעת אבל אם הראשון טעה בדבר המתברר בתוך משנה או שהשני יש בו קבלה אמיתית בההיא הוראה דאגמריה סמיך יכול הוא לטהר ולהתיר מה שאסר הראשון וכשחכם הראשון אסר מכח סברא ויש ביד שני סברא להתיר ומסכים ראשון לדברי שני איכא פלוגתא אי מצו להתירה או לא. הראב"ד והרשב"א הסכימו דאע"פ שהראשון מודה לסברתו של השני מכיון דשוויה חתיכה דאיסורא אין חבירו רשאי להתיר ואם התיר אינו מותר דמה שאמרו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר לא משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא הטעם הוא הואיל ונפקא עליה שם דאיסורא הוה ליה חתיכה דאיסורא וי"א דמשום כבודו של ראשון נגעו בה והלכך אם הא' מסכים לדברי השני יכולין הם להתיר אפי' מכח הסברא ונמצינו למדים דלדברי הרשב"א חכם שהתיר חבירו רשאי לאסור דהרי ליכא טעמא דשוויה חתיכה דאיסורא ולדברי האחרים אם אין שניהם מסכימים לדעת אחת אין הב' יכול לאסור מה שהתיר הא' דאכתי איכא טעמא משום כבודו דראשון וקשה לי על פי' הרשב"א דאם מדינא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואם התיר אינו מותר מאי רבותא דיחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם ובשלמא לדברי שאר המפרשים דאמר שחכם שני יכול להתיר כל היכא דליכא משום כבודו של ראשון כגון שהשוו שניהם לדעת אחת או שהב' גדול ממנו בחכמה ובמנין אתי שפיר דאיכא רבותא דיחזקאל דאע"פ שהשני התיר בענין שיכול להתיר כיון שיצא לאיסור מפני הראשון לא היה אוכל ממנו אבל לפירוש הרשב"א מאי רבותיה דיחזקאל איכא וי"ל דהכי קאמר יחזקאל שלא אכל מבהמה שהיה בה ספק טריפות והוצרך לשאול לחכם כדפרשינן לעיל פ' השוחט אי נמי בהמה שנשאל על ספיקה בפני ב' חכמים יחד ואחד מהם דעתו לאיסור אע"פ דבכה"ג יכול השני להתיר לא היה אוכל ממנו ולפום לישנא קמא דריש פ' אלו טריפות דף נ"ג גבי ההיא שרקפא דספק דרוסות דאתאי לקמיה דרב וכו' משמע דב' ת"ח שהם בעיר אחת אבל אותה העיר אינו אלא מקום של אחד מהם שהשני אינו עומד שם יבא מעשה לפני אחד מהם בדבר שהן שוין בו באותו מעשה דלא פליגי ביה כלל יש לחכם שאינו זה מקומו לחלוק כבוד לחכם שהוא מקומו לשלוח המעשה לפני אותו שהוא חכם המקום אבל אם הוא מתיר וחבירו אוסר לא ושלח לו אלא יורה היתר על המעשה ולא ישלחנו לפני האחר להפסיד ממון ישראל ואפילו האחר הוא קצת גדול ממנו דכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב ופירוש השני שעושה רש"י ממנו עיקר משמע שבמקום שחכם אחד הורה במעשה שבא לפניו להיתר או לאיסור ואפילו לא בא לעולם מעשה כזה לפניו אלא שדעתו גלוי להורות כך אין לחכם אחר שאין זה מקומו לסתור דבריו להורות בהפך באותו מקום ואפילו היה זה החכם האחר גדול ממנו. ופשוט פ"ק דחולין דף י"ח דבמקום שיש שם גדול וחכם שהנהיג שם הוראה אחת יש ללכת אחרי ההוראה אפילו לא נהגו כן בשאר המקומות ואפי' לא קיימי כוותיה בשאר מקומות שאין פסק ההלכה כמותו מ"מ במקומו יש לעשות כהוראתו ואם אחד מאנשי מקומו הולך במקום אחר דפליגי על הוראת מקומו יש לו לנהוג בעצמו כהוראת חכם מקומו אם דעתו לחזור מיהו אם אין דעתו עוד לחזור למקומו או אפילו היה דעתו לחזור למקומו אבל מקומו כפוף לארץ ישראל אז יש לו לעשות כהוראת המקום שהוא לשם עתה ולא כהוראת מקומו ונראה דאפילו מת החכם שהנהיג באותו מקום ההוראה ההיא שלעולם צריך ללכת אחר הוראתו באותו מקום שהנהיג הוא ואין לבטלה באותו מקום בשום ענין ואם נעקרו משם כל אנשי המקום ההיא לגמרי ועמד כך המקום כמה שנים בלתי יהודים כלל ואח"כ באו לעמוד שם יהודים ממקום אחר שיודעים הוראת חכם ההוא שהיה עומד שם מסופקני אם עליהם להנהיג כך או לאו וצ"ע: