שבלי הלקט על הגדה של פסח, צפון ב

ואוכלין ושותין לשובע נפשם ולאחר שאכלו ושתו כל צרכן נוטלין חצי המצה הנקראת אפיקומן שהיא נאכלת במקום פסח זכר למצה הנאכלת עם הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואוכלין אותה בהסיבה שהרי היא במקום פסח והפסח [הוא] לשם חירות ואוכלין ממנה כזית כל אחד ואחד לכל הפחות. ואינה טעונה ברכה אע"פ שהוא מצה של חובה שהרי כבר בירכו עליה בתחלה ועוד לאחר שמילא כריסו ממנה יחזור ויברך אתמהה:

ולאחר שאכלו מצת אפיקומן אינו רשאין לאכול ד"א כל הלילה כדי שלא יפיג טעם מצה מפיו. דאמר מר כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ופתרון אפיקומן מפורש למעלה בשאילת החכם. וכתב אחי ר' בנימין נר"ו יש לתמוה מה טעם עושין מצה אפיקומן ואין עושין מרור אפיקומן והלא שניהם כתובים בפסוק אחד כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ויש לומר הואיל ואמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן ותניא כוותיה שמע מינה דהלכתא כוותיה הלכך עבדינן ליה למצה אפיקומן זכר לפסח שהיא מדאורייתא ולא עבדינן ליה למרור אפיקומן זכר לפסח שהרי מרור אפי' עיקר אכילתו שאנו אוכלין אותו עתה אינו אלא זכר למה שהיינו אוכלין אותו בזמן הפסח מדאורייתא ועתה אוכלין אותו מדרבנן וכיון שהוא זכר לעצמו אינו עושה זכר לאחרים. כתב רבינו שלמה זצ"ל בהלכות פסח שסידר. פעם אחת שכח רבי ולא אכל מצת אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון ואחר כך נזכר ולא רצה לחזור ולאכול ממנה לפי שהיה צריך לברך אחריה ולשתות מכוס של ברכה ואי אפשר לשתות בין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל דאמרו רבנן בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. (ואם) [ולא] רצה לברך עליה בהמ"ז בלא יין לפי שתיקנו עליה כוס שלישי ונראה שהיא צריכה כוס ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול אותה ולברך ברכת המזון מפני שהם לא התקינו אלא ד' כוסות בלבד וכוס ה' לא התקינו והחזיק טעם בדבר זה שאין צריך לחזור ולאכול מצה לפי שסתם רוב המצות שלנו כולן עשויות כתיקון חכמים ויש בהם שימור לשם מצה והמצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה של מצות הואיל ונעשית בהם שימור לשם מצה:

ולאחר שאכלו מצת אפיקומן אם אכלו בתוך סעודתן דבר מזוהם או מלח נוטלין ידיהן ואין מברכין על נטילת ידים דמים אחרונים אינן טעונין ברכה ואם לא אכלו מלח ולא דבר מזוהם אינם צריכין נטילת ידים:

מוזגים כוס שלישִי ומבָרכים בִרכַת המזון.

מוזגין כוס שלישי ומברכין עליו ברכת המזון ומזכיר יעלה ויבוא בבונה ירושלים ובשבת אומר נחמינו ואם טעה ולא הזכיר מעין המאורע חוזר ואם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן מועדים לשמחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש ישראל והזמנים ומברכין בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל. מוזגין כוס רביעי וגומרין את ההלל בנעימה והודאה כמו ששנינו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ואמרי' עלה בגמרא מאי ברכת השיר רב אמר יהללוך ור' יוחנן אמר נשמת כל חי ונהיגין למיעבד כתרווייהו וחותמין יהללוך ואח"כ אומר נשמת כל חי וחותמין מלך מהולל בתשבחות. וכשאומרים כוס ישועות אשא מגביה את הכוס בימינו ומוליך ומביא [על השלחן] בשמחת לבב ואח"כ אומר הללויה הללו את שם ה' כו'. ואומרים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דתניא [כוס] חמישי אומרים עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון וכיון דשרי וטרי אמוראי לפירושי איזה הלל הגדול שמע מינה שצריך לאמרו ותו אמרי' למה אומרים הלל הגדול א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברום עולמים ומחלק מזונות לכל בריה אמר ר' יהושע בן לוי [הני] עשרים וששה כי לעולם [חסדו] כנגד מי כנגד עשרים וששה דורות שלא היתה בהן תורה וזן אותם הקב"ה בעבור חסדו. ומברכין בורא פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל. ונהיגין לומר רהיטין ופיוטין המסודרין בדברי שבח והודאה וכן ראוי לרבות בהלל ובהודאה לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו על ישראל:

ובין ארבעה כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ומפורש בירושלמי למה בשביל שלא ישתכר פי' שמא ישתכר ונמצא מתבטל מכוס רביעי ומלגמור את ההלל ומקשה והלא משוכר הוא מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון ומשני יין שבתוך המזון אינו משכר יין של אחר המזון משכר וכתב רבינו ישעיה זצ"ל ואם כן בין ראשון לשני שאינו בתוך הסעודה למה מותר לשתות ויש לומר כיון שלא אכל עדיין ודעתו לאכול אינו יכול לשתות כל כך שישתכר ועל כן מותר:

ושנו חכמים ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד האנשים ואחד הנשים ואחד התינוקות. אמר רב יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזים כדי שישאלו. שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא ומסתבר דיין שלנו ידי חירות נמי יצא שהרי אינו כל כך חזק דלירדי על חד תלת מיא כיין שלהם א"כ הוי כמזוג. שתאן בבת אחת אמר רבא ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא. כתבו הגאונים זצ"ל אם הוא בספינה או במקום שאין בו יין ויש שם צמוקים ישרה ענבים או צמוקין במים ודיו ודוקא צימוקים דאית בהו קיוהא אבל לית בהו קיוהא לא. וארבעה כוסות הללו אין בהם משום זוגות דאמר רב נחמן בר יצחק ליל שמורים כתיב לילה המשומר ובא מן המזיקין. רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה. רבינא אמר כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא וארבעה כוסות הללו מברכין על [כל] כוס וכוס בורא פרי הגפן דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא. וכן מצאתי בפסקי של הגאונים זצ"ל אך בעל הדברות כתב שאין מברכין בורא פרי הגפן אלא בכוס של קידוש ובכוס של ברכת המזון והדין סברא לרב כהן צדק ורב יוסף בר רב עמרם [גאון] זצ"ל קמאי דקמאי. אבל על הגפן לא מברכינן אלא בכוס אחרון וכן אמר רב האי גאון זצ"ל דלא מברכינן על הגפן אלא בכוס אחרון וכ"כ ר' בנימן אחי נר"ו דלא מברכינן אלא בכוס אחרון דברכת המזון פוטרת יין שלפני הסעודה ושבתוך הסעודה מברכה של אחריהן וכוס רביעי פוטר כוס של ברכת המזון מברכה שלאחריו אבל לענין ברכה שלפניהן על כולן מברכין בורא פרי הגפן שכיון שכל אחד ואחד טעון שירה בפני עצמו ואין ראוי לומר שירה בלא ברכה כדכתיב ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה על כל תהלה [ותהלה] תן לו ברכה. ורבינו יצחק פאסי זצ"ל כתב איכא מאן דאמר לא מברכינן על הגפן אלא לבסוף ואיכא מאן דאמר דמברכינן בתר תרי כסי דמיקמי סעודה ובתר תרי כסי דבתר סעודה והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא שפיר דמי למיעבד הכי אבל לברך בורא פרי הגפן מברכינן על כל כוס וכוס. ורבינו שלמה זצ"ל כתב בהלכות הפסח שסידר שצריך לברך על הגפן על כל כוס וכוס מאי טעמא כל חד וחד מצוה באנפיה נפשיה הוא וכן כתב גם רבינו ישעיה זצ"ל שמברכין על הגפן על כל כוס וכוס וכן נראה בעיני דכיון דכל חד וחד מצוה באנפיה נפשיה הוא הילכך כל חד וחד טעון בורא פרי הגפן וכיון דכל אחד ואחד טעון בורא פרי הגפן לפניו טעון על הגפן לאחריו [ומה שאמרנו שכל אחד טעון על הגפן לאחריו] דוקא כוס ראשון של קידוש ושני כוסות האחרונים אבל כוס שני של הגדה שאחריו בוצע להמוציא ואוכל ושותה בתוך סעודתו אין מברכין אחריו על הגפן שאם כן היה צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה. ודבר זה אינו מידי דהוה אכוס קידוש של שבתות ושאר ימים טובים שכוס קידוש פוטר את היין שבתוך הסעודה מברכה שלפניו. ומיהו [לפי] דברי רבינו שלמה זצ"ל ויתר המפרשים דסברי דאין ברכת המזון פוטרת את היין שבתוך הסעודה מברכת על הגפן דאם ברכה אחת מעין שלש פוטרת את היין שבתוך הסעודה שלש ברכות עצמן לא כל שכן א"כ כולן טעונין על הגפן חוץ מכוס שני של הגדה וכבר כתבתי טעמן וראיותיהן וסברתינו בזה בערוגת סדר הברכות הלכה קמ"ח:

והרוצה לקדש בפסח ולעשות כל הסדר בבית חבירו שאינו בקי [הרי] הוא רשאי בכך [לפי] שכך אמרו חכמים כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ואיבעיא לן ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום אע"פ שיצא מוציא וכשם שמוציאו בברכת הלחם של מצה כך מוציאו בברכת מרור דחד טעמא הוא. מיהו כל הירקות של טיבול ראשון יש להסתפק שאינן אלא מפני התינוקות שישאלו או שמא כיון דרבנן תקנוהו כן כזה מוציאין דכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקין וה"ה דבקריאת ההגדה וההלל יכול להוציאן בקריאתו ויוצאין ידי חובתן כמו ששנינו בפרק לולב הגזול מי שהיה עבד [או] אשה או קטן מקרא אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא מאירה לו ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה:

וכשם שבקריאת ההגדה וההלל מוציאו ידי חובתו כך מוציאו בברכת היין שעמהן שכיון שהן טעונין כוס דינן אחד אבל בבהמ"ז [אינו מוציאו ידי חובתו ומפרש טעמא בירושלמי שנייא ברכת המזון] דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך הלכך אם למידין כולן ברכת המזון יכול לקדש ולעשות כל הסדר בכמה בתים:

כיצד הולך ומקדש בבית ראובן ועושה לשם של הסדר שלפני הסעודה והן יושבין וגומרין סעודתן והוא הולך ומקדש בבית שמעון ועושה לשם כל הסדר שלפני הסעודה כמשפט הראשון והן יושבין וגומרין סעודתן והוא הולך ומקדש בבית לוי ועושה לשם כל הסדר כמשפט הראשון וכן הולך ועושה כל הסדר בכל הבתים שירצה וחוזר בבית ראובן ומברך ראובן לעצמו ברכת המזון והבקי גומר לפניו את ההלל ומברך על כוס רביעי. והולך לו בבית שמעון ומברך שמעון בעצמו ברכת המזון והבקי גומר לפניו את ההלל כמשפט הראשון וכן הולך ועושה כל הסדר בכל הבתים הראשונים והוא אינו טועם בבית אחד מהם לא בתחלה ולא בסוף אלא טועם בביתו ועושה כל הסדר בביתו או בתחילה או בסוף שהרי אינו רשאי לטעום אחר מצת אפיקומן ואין לו להוסיף על ד' כוסות וכן נמצא בדברי הגאונים ז"ל ובהלכות גדולות:

ושני לילות הראשונים של פסח דינם שוה בכל סדר חובת ההגדה וארבעה כוסות. ועל זה נשאלה שאילה לפני הגאונים זצ"ל אמור רבנן בלילי פסחים בתר ברכת מזונא אסור ליה למישתי מידי אלא מיא בלילי תנינא דפסחא בתר דקדיש ואכיל ושתי ומברך ברכת המזון וגמר הלילא מהו למשתי חמרא ומיכל כל מאי דבעי מי אמרינן חיובא דפסח חד ליליא הוא והא גמרינן כל מילי דפסחא בליליא קמא בליליא תנינא פסק ליה כל חיובא דפסחא הילכך שרי או דילמא עבדינן כליליא קמא מה ליליא קמא אסור אף ליליא תנינא [אסור] והשיבו כך ראינו שמהדרין מן המהדרין נוהגין לילי שני כראשון ואין אוכלין אחר ברכת המזון כלל ואין שותין אלא כוס שאמר עליו את ההלל מאי טעמא חיישינן לספיקא דאמרינן ספק חמשה עשר ספק ששה עשר הוא ואנן כל בני הישיבה והמהדרין שבישראל נוהגין ליל שני כליל ראשון לכל דבריו זכר לפסח. אבל מי שרוצה לאכול ולשתות בליל שני אחר ברכת המזון ואחר יהללוך אוכל ושותה ואין עליו כלום. אבל נמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם לא יוציא אדם עצמו מן הכלל. ונראה בעיני הדעת שאין להקל בדבר לשנות בין לילה ראשון לליל שני שלאחר שעשינוהו קודש איך נעשהו כחול ובין לילה ראשון ובין ליל שני שניהם אסור לטעום כלום בהם לאחר כוס רביעי. ובעל הדברות ז"ל כתב דאין שנוי בין מים ליין שכשם שמותר לשתות מים כל הלילה כן מותר לשתות יין כל הלילה ומה שאמרנו שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן במיני מאכל קאמר ולא במיני משתה:

הנה ביארנו בדרך ארוכה וקצרה למטיבי לכת סדר חובת ליל שמורים. באכילת מצה ומרורים. וארבעה כוסות הנבחרים. להסיבת בני חורים. ומצות ההגדה לנערים. לרשע וחכם מדרים. ותם ופתי להערים. בקריאת הלל ושירים. וללמדם ספר ולשון כשרים.