שבות יעקב חלק א פז

יש מקום עיון גדול בדי' זה ועל כל האחרונים שלא הרגישו בדבר זולת בספר דברי פי נביא בחידושי דינים שלו ראיתי שהרגיש קצת בדי' זה וכתב דף וי"ו ע"ד וז"ל נלע"ד דשטרות בזמן הזה שנכתב בו אשה והדר בעל' ושניה' נכנסים בקנין אין להם די' זה אע"פ שיכול בעל חוב לגבות מאשה כמו מאיש היינו משום ערבות שהיא נכנסה ערבות בעדו אבל לא משום שנים שלוו דאל"כ לא הוצרך אשה וה"ב כי זולת כן היא חייבת כמו שנים שלוו מאחד כי הדין של אשה והדר בעלה אינו אלא על זה אם כתבה לאחד דין ודברים אין לי עמך שלא יכל' למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' ואם כתב בו אשה והדר בעלה הוי כאלו מוכיח מתוכו שלא נכנסה בחוב אלא הבעל לקח המעות והיא מכנסת עצמה בשטר אעפ"י שיש לפקפק בזה אפ"ה הואיל וזה הדבר ידוע בינינו אין משיבין ולא הפסידה כלום מכתובתה בשאר נכסים ע"כ תוכן דבריו בזה ובאמת הרבה יש להקשות ולפקפק על דבריו חדא מ"ש דאל"כ לא הוצרך אשה וה"ב זה אינו דלהדיא מבואר מתוך דברי בעה"ת שממנו מקור די' זה שהובא בטור וש"ע סי' ע"ז מ"מ כתב להדיא בשער ששי והובא בב"י בח"מ סי' קי"א סעי' ט' בחידושיו שצריך א' מ"ג דברים כשלום האשה עם בעלה שלא תטעון נחת רוח עשיתי לבעלי האחד שקנו ממנו תחלה וכו' ע"ש ואף הרמב"ן שחולק שם והובא דבריו ג"כ שם ובב"י בא"ה ס"ס צ' אפ"ה כתב שם וסיים אבל אם לוה הבעל ושעבד נצו"ב שלה באפותקי מפורש וחתמה לו בזה יש מקום שצריך שיקנה ממנה תחלה או שתקבל המעו' בפניהם עכ"ל וא"כ לצאת ידי כל הדעות מנהג הסופרי' לכתוב באוה"ב אף בשטרי הלוואות גם מ"ש כאלו מוכיח מתוכו מה הוכחא היא זו דאע"ג דהוי כשנים שלוו בשותפות מ"מ על חצי א' שנעשה ערבות בעד בעלה לזה הוצרך באוה"ב שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ומנ"ל שכל שיעבודה היה מטעם ערבות והעיר שושן בח"מ סי' ע"ז והעתיקו ג"כ הסמ"ע שם בס"ק ך"ה והש"כ בס"ק ל' לפסק הלכה כתב וז"ל נ"ל היינו דוקא במקו' שנושאי' ונותני' אנשים בממו' בפני עצמן אבל היכא שאין הנשים נושאי' ונותני' בפני עצמן נהי דמלוה סמיך דעתו עלה ומצי לגבות ממנה החצי מכתובתה מ"מ מילתא דמסתבר הוא שאין הבעל ויורשיו לפרעי' ממנה אלא נאמנות לומר שכל הממו' לקח הבעל לידו והיא נכנסת בערבות קבלנות עם בעלה כדי שיוכל להחיות עכ"ל הע"ש ואני כמוסיף על דבריו כיון שמבואר לדעתו שמוצי' הדין שהו' מטור ובע"הת דוקא במקום שנושאי' ונותני' הנשי' בפני עצמן ע"כ אומר אני דכל דברי הטור ובע"הת לא קאמרי לגבות כלל החציה מכתובתה אלא במקום שנושאי' ונותני' הנשים בפני עצמן ואינם מטילי' כלל לתוך כיס אחד כמו רב פפא ובת אבא סוראה כדאיתא בש"ס פ"ק דסנהדרי' דף י"ד ע"ב אבל היכא שאין הנשים נושאי' ונותני' בפני עצמן כי האי גוונא אפי' החציה אינם גובים מכתובתה רק יפרע הכל מתוך העזבון ואח"כ תפרע כתובתה כי היא לא נכנס' בתוך השיעבוד רק בתורת ערבות כדי שלא יהיה לה דין מוקדם ולפרוע תחלה החוב והוא מילתא דמסתבר אך כדי שלא להוציאך בלי ראיה הנה מבואר בתשובת הרמב"ן שאלה ל"ו וכתב וז"ל שאלה יעקב ולאה אשתו מכרו כרם אחד שהיה ליעק' וכתב בשטר מכירה שקבלו יעקב ולאה מאתי' זוז מדמי הכרם ואח"כ מת יעקב ובאה לאה לגבות כתובתה מנכסי יעקב וראובן בן יעקב טוען שכבר קבלה היא מנכסי יעקב מאה זהו' שהרי קבלה מחצית דמי הכרם ולאה טוענת אמת הוא שמכרתי הכרם עם בעלי אבל לא קבלתי כלום אף על פי שכתב בשטר: תשובה הדין עם האלמנה מכמה טעמים שכן דרך המוכרים בין איש ואשתו ובין אב ובנים שכותבי' כן אע"פ שאין לוקחי' מעות המכר אלא האחד ולשופרא דשטרא רוצה הלוקח שיכתוב לו עכ"ל הרמב"ן וא"כ ה"ה כאן מסתמא קיבל הכל הבעל והיא חתמה רק ליפוי כח הבע"ח וכן מבואר מדברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ו סי' ד' וז"ל וששאלת אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חציים משלה כי בעל' קנה חציים משלה שנטלה לה מבית אביה והשטר כתב בשם שניהם יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובים ג"כ בשם האשה שהקרקעות חציים שלה כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקניה וזה שכתב שם אשתו ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הם משלה עכ"ל הרא"ש ואחריו נמשך הטור בא"ה סי' ק"ב מבואר מדברי הרא"ש אלו דדוקא מטעם שאין דרך שיכתוב את אשתו בשטר קניה אמרינן דהחציה הוא משלה הא בלא"ה בדברים שדרך לכתוב שם האשה כמו בנדון שלפנינו אמרינן שהכל הוא לבעלה רק שהיא שלוחה ונכנסת ערבנית בעד בעלה וכל זמן שיש ממה לפרוע אין נפרעין מן הערב תחלה ועוד דאף גם בדי' זה של הרא"ש בדי' הקניה עצמו לא קי"ל כוותי' בהא אלא ס"ל כהרשב"א דחולק דסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית לכן אפי' כתובים על שמה הכל לבעל כמבואר בא"ה סי' פ"ו ובח"מ סי' ס"ב סעי' א' בהג"ה וע"ש בש"כ ס"ק ז' שכתב שכן עיקר ובר מן כל די' הא גדולה מזו דנדו' דידן מצינו באשת איש שנתחייבה בפני עצמה אם היא נושאת ונותנת תוך הבית הבעל חייב לשלם דהוי כאלו הבעלים מינו שלוחים וכן הסכמת רוב האחרונים כדעת המרדכי פ' החובל וכמו שהאריך הש"כ בזה בסי' צ"ו ס"ק ט' יע"ש ועיין בא"ה סי' ק"ב סעי' ב' בהג"ה ובחלקת מחוק"ק ס"ק ח' וא"כ דון מינה כ"ש בנדו' שלפנינו שאם נתחייבה היא עם בעלה שאמרינן שהיא לא נשתעבדה רק לערבות ואין כפרעון מן הערב תחלה רק ישתלם הכל מנכסי בעלה ואח"כ תגבה היא כתובת' בשלימו' אם לא שידוע שהיא נושאת ונותנת בפני עצמה וקבלה המעות דאז מדמה הבעה"ת והטור לשנים שלוו דצריך כל א' לשלם החציה משלו והוא ברור כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קנו מעשה שהיה כך היה באחד שהיה עליו בעלי חובות הרב' ובאו לגבות ביחד ממטלטלין וכסף שאין בהם דין קדימה ואין במטלטלי' לפרוע כל החובות רק עד מחצה כיצד הם חולקים ואף שלא נעלם ממני מה דאיתא דין זה להדיא בש"ע סי' ק"ד סעי' יו"ד דחולקין בשו' כיצד הי' ג' חוב' זה של ק' וזה של ק"ק וזה של ש' אם היה כל הנמצא שם ש' חולקין בשוה וכו' יע"ש מ"מ הא קמבעי' לי דבעל חוב אחד יש לו שני שטרות של ק"נ זהו' אי נוטל רק חלק אחד כאלו היה הכל בשטר אחד או נימא דנוטל חלק בפני עצמו על כל שטר ושטר דהא אם רוצה נותן שטר [אחד בכ"ומ לאחר תו קא מסתפק לי כיון שא' מבעלי החובות הוא אלם ששומע ואינו מדבר וכבר מבואר הדין פשוט שם בש"ע סעיף י"א ובסי' ע"א ופ"ב דהיכא דבאין בעלי חובות הרבה לגבות דצריכין לישבע תחלה שעדיין לא נפרע מחובו כיצד ישביעו את האלם: תשובה על דבר ששאלת כיצד הם חולקים הנה אם באתי לברר מקור דין זה מסוגיא דש"ס פ' מי שהיה נשוי ודעת ר' חננאל והרי"ף וסייעתו החולקים היה מן הצורך להאריך מאוד ומה לי להכניס ראשי בין המורים גדולי ראשונים אשר כבר הסכימו רובם ככולם להלכה דחולקים בשוה כדעת הרי"ף ולא כדעת ר"ח וכן סתם בש"ע: ואין מקום לסייע כמסייע שאין בו ממש לדעת הר"ח מהא דאיכא בפ"ק דסנהד' דף ח' ע"א כקטן כגדול תשמעון אמר ר"ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אלימא לעיוני וכו' אמאי לא מוקי דלענין זה קאמר דחולקין בשוה כדעת הרי"ף אלא ודאי עיקר כדעת הר"ח דחולקין כפי הממון אי משום הא לא תברא דקרא כקטן כגדול קאי אתחלת דין בשעת שמיעה משא"כ לענין חלוקת ממון דהוי גמר דין מזה לא קמייר' וק"ל ומה שנסתפק לך דבעל חוב אחד יש לו שני שטרות הנה נ"ל פשוט דחולקין כפי השטרות וכן משמעות לשון הרמב"ם שהוא לשון הש"ע שם וז"ל שטרות שזמן כולם וכו' משמע דהכל כפי השטרות ואל תשיבני מהא דאיתא בפ' גט פשוט דף קע"ב ע"א אמר רבא האי מאן דנקט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויא ניהלי תרי בני חמשים לא משווינן ליה מ"ט עבדי רבנן מילתא דניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו וכו' האי מאן דנקט תרי שטרי בני חמשים חמשים ואמר שויא ניהליה חד בר מאה לא משווינן עבדי רבנן מילתא דניחא ליה למלוה כי היכי דלא נפגם שטרו ואמאי לא קאמר דניחא ליה להמלוה כדי שיגיע על חלקו יותר כשיבא לידי גוביינא ומה"ט לא משווינן תרי שטרי כדי שלא להפסיד ללווין אחרים אי משום הא לא אריא דאפשר דלא חיישינן חששא רחוקה כי האי שחייב עוד לאחרים ואין לו לפרוע ובמידי דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן ועוד דאפשר לתקן כל זה ולכתוב בשטרות אלו שלא יגבה רק חלק אחד כאלו היה לו שטר אחד וכדומה לחילוקים אלו כתב ג"כ הש"כ בח"מ סי' נ"ג ס"ק ב' ומשמע ג"כ מתוך כלל דבריו דגובין כה"ג הכל לפי השטרות והוא ברור שוב מצאתי כן בתשובת צ"צ שאלה ט"ז שפסק כן בפשיטות ע"ש ודלא כתשובת ב"ח סי' ל"ה שפסק להיפך כי כל דבריו נסתרים מכח דברי צ"צ ומתוך מ"ש וכל זה בבעלי חובת שיש להם שטרות או כ"י וכה"ג אבל אם יש לבעלי חובות חילופי' כמנהג הסוחרים שקורין בל"א וועקסל צעטל ושם המנהג לכתוב בל"א פר שפרעכי גוטי צאלונג לויט וועקסל שטילס עכ"ל וכיון שקיבל עליו לפרוע כמנהג הסוחרים א"כ מנהג הסוחרים הוא דינם וכיון שמנהג הסוחרים לפרוע כפי הממון ויש למנהג זה יסוד לדעת רבינו חננאל וזה שקיבל עליו מנהג הסוחרים בענין הפרעון אין לזוז ממנהגם ודנתי בזה לפני רבותי וחברי והסכימו להלכה ולמעשה ועל דבר כיצד משביעין את האלם הנה נ"ל לכאורה דהוי כפקח לכל דבריו ומשביעין אותו ע"י הרכנה כיון ששומע מה שמדבר משביעין אותו ככל נוסח דשבועה והוא מרכין בראשו דהוי כעניות אמן או שהוא עושה השבועה ע"י כתב שכותב הריני נשבע וכו' וראיה לזה מהא דאיתא בגיטין פ' מי שאחזו דף ע"א ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופרש"י שם והתוספ' דקאי לפטור מקרבן שבועה וקשה דלמה לי לפטור מקרבן שבועה תיפוק ליה שאי' כאן שבועה כלל אלא ודאי דיכולים להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב ועוד ראיה לזה מהא דאיתא בסוטה סוף פ' ארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אלמת ולא קא ממעט אלמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה אלא ודאי דיכולין להשביע את האלם ע"י הרכנה וכתב רק היכא דכתיב אמירה בעינן אמירה בפה וכמ"ש תוספת שם בגיטי' ונ"ל דזה ג"כ נכלל במ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שבועת ופ"ב מה"ל נדרים או דבר שהוא כעניין ענית אמן יע"ש ואע"ג דגבי שבועות ונדרים כתיב מוציא שפתיך תשמור משמע דוקא שצריך שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא לשון הפוסקים דאינו חייב עד שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא בש"ע בי"ד סי' ר"י ורל"ט לא אתי לאפוקי רק בשפתיו ולא בלב וכדאיתא להדיא בש"ס דשבועות פ"ג דף ך"ו ע"ב בשפתיו ולא בלב יע"ש אבל היכא דעביד מעשה בגופו ע"י הרכנה או ע"י כתב דעדיף (ועמ"ש בתשובה השייכה לא"ה סימן קי"ד דכן עיקר ודלא כהחולקים בזה) ודאי דהוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו ומה"ט נ"ל מבואר בא"ח סי' מ"ז דהמהרהר בד"ת א"צ לברך והכותב צריך לברך וראיתי שהט"ז ומ"א מתמיהים שם דלמה יברך על הכתיבה דהא ליכא אלא הרהור ע"ש ובאמת לפי מ"ש לקמן כיון דעביד