שבות יעקב חלק א מג

הרא"ש פ' מי שמתו ובה"ל שנסתפק מהאי טעמא הר"י מאורליינש אי יוד של תפילין הלכה למשה מסיני ע"ש ומיירו כשהן מגולין ודבר זה נתעלם מן העיון של בעל בית יעקב לכן השיג עליהם אשר לא כדת ועיין במ"א בא"ח סי' מ"ג שכתב כה"ג בשם הראשונים אבל כשהם מכוסי' אפי' בבגד ודאי דהוי כסוי גמור ומותר ליכנס בהם בבית הכסא וגדולה מזו מצינו ג"כ גבי קדושת ספר תור' דאמרינן בפ' מי שמתו אמר רבא גלימא בקמטרא ככלי בתוך כלי דמי וכן מבואר בטי"ד סי' רפ"ב הרי להדיא דאין חילוק בין הפסק וכיסוי דעור או בגד וכה"ג ופוק חזי מה עמא דבר שמכסין הקמיעין בבגד משי וכה"ג ולובשין אותן תמיד ואין קפידא נ"ל ה"ק יעקב: שאלה פ"ג אשה שהפילה אחר ארבעים יום לבעילתה כמין עור אדם שהוא שפיר ולא ניכר בו צורת ריקום אי פודין הולד הבא אחריו וכמו שפסק הרב בהג"ה בי"ד סי' ש"ה סעיף ך"ג בהג"ה וז"ל וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו אפי' בזמן הזה סומכין ע"ז עכ"ל או נימא דדברי הג"ה לא קאי רק אהמפלת ליום ארבעים דסיים הב"י בש"ע שם לפני זה אבל המפלת אחר ארבעים פוטר הבא אחריו: תשובה לפום ריהטא דעיונא בעיקר מחרין של הג"ה זו שהיא מתשובת מהרי"ק שורש קמ"ג מבואר דקאי אמפל' שפיר לאחר שמנה שבועות לבעילתה ואפ"ה כתב כל שאין איבריו מרוקמים אינו פוט' הבא אחריו איברא אחר העיון היטב נראה שדברי מהרי"ק עצמם תמוהי' הום לכאורה נגד סוגיא דש"ס ואעתיק לך תחלה לשון מהרי"ק שם בתשוב' וז"ל ואשר שאלתם על אודות האשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך שמנה שבועות לבעילתה ושאלת את הנשים אשר היה שם איך נפל השפיר לבור והושים אח"כ בספל מלא מים ולא הבחינו בו שום ריקום אברים רק ראו כמין גידים דקים מאוד וכעין בשר ויש מהם אומרים שהיה מלא מים או מוגלא הנה דבר פשוט הוא כאש' כתבת שלפי העדו' הנשים אין ראוי לחוש משום ולד וכמ"ש הרמב"ם ושא' פוסקי' ואע"ג שכתב בטי"ד שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר האם ישנו מרוקה אם לאו ויש להתיר ליתן לה ימי טומאת לידה פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה משום חומרא דכרת אבל בכיוצא בזה דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכור נראה לע"ד דליכ' הכי דאדרב' יש להעמיד אשה בחזקתה שלא נפטר רחמה עדיין וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין דהא חזק' גמור' היא זו עכ"ל תשו' מהרי"ק ודבריו תמוהין דכיון דמטעם ספיקא דאנן אין בקיאין מחמירינן לטומאה א"כ בספק בכור דממונא הוא לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואין פודין מספק כמו כל בכור: וכן מבואר להדיא בסוגיא דש"ס דנדה פ' המפלת דף ך"ה ע"א בהא דתנן המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושיע אומר ולד וכו' ומסיק בש"ס מי סברת ר' יהושיע מפשט פשיטא ליה ר' יהושע ספוקי מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי בכורת בהמה אמר דלאו ולד הוא ולא פטר את הבא אחריו דאי אמרת פטר קא גזיז ועביד ביה עבודה ודלמא לאו ולד הוא האי קמא וקאתי לידי תקלה. וגבי טומאת ולד אזיל לחומרא דשמא ולד הוא וטמאה שבועיים וימי טוהר לא כותב לה. וגבי בכור אדם דקולא היא דקאמר פטר את הבא אחריו ולא איפכת לן דאין קדושה בבכור אדם אלא ממון כהן חמש סלעים וספק ממונא לקול' דכהן הוי המוציא מחבירו עליו הראי' עכ"ל הרי להדיא דבספק בכור אזלינן להקל לענין מפלת וא"צ לפדותו ומ"ש מהרי"ק דגדולה חזקה לא ידעתי מה חזקה יש כאן כיון שהפיל' לפנינו ודאי איתרע חזקתה ורוב נשים ולד מעליא ילדן וכדאיתא בש"ס דנדה פ' המפלת דף ך"ט אמר ריב"ל האשה שעברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ולד מעליא ילדן וע"ש בש"ס דלחוש חוששת לטומאת נקיבה אפי' לא היתה בחזקת מעוברת אע"פ דאיכא ס"ס ספק אם הפילה ולד ואת"ל ולד שמא זכר אפ"ה חוששין לנקיבה משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן וכ"ש לענין ממונא דחזקת ממונא מסייע לרוב דאזלינן בתר רובא כמבואר בתוספת דיומא דף פ"ה ע"א ובפ' המוכר את הפירות ובכתובות בכל הפוסקים וכן מוכח מסוגיא זו שכתבתי לעיל בהא דר' יהושע ספוקי מספקא ליה ולהכי אזלינן בבכור אדם לקולא ולדעת מהרי"ק אמאי לא אזלינן בתר חזקה שלא נפטר רחמה אלא ודאי דאין כאן חזקה כלל מטעם שכתבתי גם בתשובת דרכי נועם שאלה י"ג נמשך ג"כ אחר דעת מהרי"ק בתשובה זו דנותן הפדיון ולא להפסיד הכהן אלא שאינו מברך דספק ברכה להקל אבל להפסיד לכהן מיעוט בקיאות שלנו אינו ראוי להפסיד לכהן ע"כ תוכן דבריו שם ולא ידעתי מה קאמר דכמו דספ' ברכו' להקל כן ספק ממונ' לקול' כמבוא' להדי' בש"ס דהמפלת שכתבתי לעיל ובודאי נעלם ממנו סוגיא זו שאלמל' כן לא הי' נמשך אחר דעת מהרי"ק בקצת דבריו גם מ"ש בדרכי נוע' דמיעו' בקיאו' שלנו אינו ראוי להפסיד לכהן זה אינו דלאו בדידן תליא מילתא דהא דפסק הטור בי"ד סי' קצ"ד ובדיני שפיר אין אנו בקיאין הוא מדינא דש"ס דהלכתא דחוששין אפי' בצלול דלא דכו מעולם שפיר בנהרדעא דחיישינן לדעת רבי יהושע אפי' בצלול לדעת ר' יהושע פוטר בבכור אדם ודלא כדעת מהרי"ק וכן נ"ל עיקר לדינא דהמפל' שפיר אחר מ' יו' לבעילתה פוטר הבא אחריו ולא בעי פדיון כלל ואף הרוצה להחמיר על עצמו לפזר ממונא לפדות בלא ברכה אפשר דלא שפיר עביד דיש חשש דיבא ע"י זה לידי ספק ברכה כמו שראיתי רבים שגגו בזה וברכו ומה"ט לא מצינו בשום פוסק ראשון או אחרון שיכתוב להחמיר בדיני דספק בכור הנלע"ד כתבתי ה"ק יעקב: דיני קריעה וטומאה ואבילות שאלה פד בשעת השריפה הגדולה שהיה פה שראו שנשרפו כמה מאו' ספרי תור' ושאר ספרים ותפילין לאין מספר אם הרואה מחויב לקרוע עליהם או לא: תשובה לפום ריהטא בשעת השריפה מבלי עיון בשום ספר מחמת חסרונם עלה בדעתי דחייבי' לקרוע ואף דאית' בפ' אלו מגלחין דאין לקרוע אלא דוקא בזרוע וכמעשה שהיה מ"מ תלמוד ערוך דוחקני מהא דאית' בשבת פ' האורג ובמועד קטן פ' אלו מגלחין העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ופרש"י דאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות הרי היכי שנאנס ונשרף התורה מן השמים דחייבים לקרוע דומה למת ולכן פרש"י בפ' אלו מגלחין בזרוע שאינו יכול להציל והמשל גבי מת דומה לנמשל כי מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אין מציל וא"כ ה"ה בנדון דידן בשריפה גדולה כמו זו עד שכמה והרבה נפשו' לא יכלו להציל נפשם ורכושם שנשרפו הס"ת והספרי' והתפילין שאי אפשר היה להצילם מפני האש הגדולה וכאשר קרה ג"כ לנפשי מקרה בלתי טהור בעוסקי להציל הספרים סביבי אכלה אש והייתי מוכרח לנוס ריקם מכל כתבי קדש והספרים חבל על דאבדין והיתה לי נפשי לשלל וא"כ מכל זה היה נראה דחייבים היו הרואים לקרוע אכן אחרי שזכיתי להיו' חוזר על לימודי וספרי הקדש לעיין בהם בינותי בספרים נראה פשוט דאין לקרוע חדא דהא כתב האגודה פ' אלו מגלחין וז"ל ועל ס"ת שנשרף הרוא' נשרף בכח כמעש' יהויקי' אבל נשרף באונס או שומע ולא ראה אינו קורע וכ"כ בסמ"ק עשין סי' צ"ז וז"ל ומיירו שנשרף בזרוע כמעש' דיהויק' לאפוקי היכ' שנשרף פתאום עכ"ל וכן בפי' העין יעקב כתב ב' פירושים על בזרוע האח' וז"ל לא אמרו אלא בזרוע כשאדם מאבדו בידים ובשם הר"ן בזרוע כששרפו להכעיס להקב"ה ומהא דאמרי' העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומ' וכו' אין ראי' כי כבר הרגיש בזה בספ' תורת האדם להרמב"ן ריש ענין הקריעה דף ט"ז ע"ב בהשגותיו על פרש"י שם וכתב וז"ל ועוד אם מן הדין אף בספר תורה אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה ולי נרא' דמשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה כאלו נשרף ספר תורה לפניו והובא דברי הרמב"ן אלו ג"כ בטור וב"י בי"ד סי' שמ"א יע"ש ובודאי דעת רש"י דעת יחיד הוא נגד כל הני פוסקי' ואף דאית' בש"ס פ' ואלו מגלחין דאבילו' לחו' וקריע' לחו' ודל' אמרינן לענין קריע' הלכ' כדברי המיקל כמו באבל היינו דוקא דלא אמרינן כמו לענין אבילות דהלכה כדברי המיקל אפי' כיחיד כנגד רבים אבל ודאי דהלכתא כרבים נגד יחיד או אפי' הוי ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן להקל וה"ה קריעה דרבנן וכ"כ ג"כ להדיא בתורת האדם שם דף צ' והובא בב"י בי"ד סי' ש"מ ובש"כ שם ס"ק ך"ה ובר מן כל דין אפש' דגם דעת רש"י שנשרף ע"י אדם בכח בענין שאין יוכל להציל מידו אלא שקיצר בפירושו כי אין סברא וטעם כלל לחלק בין יוכל להציל או לא אלא דעיקר החילוק כהסכמת הפוסקים שאין לקרוע אא"כ שנשרף ע"י אדם בכח וכה"ג. וכן השיב לי הרב המאו' הגדול מוהר"ר צבי נר' אב"ד דק"ק המבורג בתשובותיו סי' י"ז וכנ"ל ה"ק יעקב: שאלה פה חצר שמוקפת בתים זה בצד זה וכולם פתחם פתוח לתוך החצר ואינ' יכולין להלך לחוץ אם לא לתוך החצר והוא מוקף מכל הצדדי' בתים ואוהלים וכהן שדר באותן בתים כששמע שמת מת אחד בשכונת בתים יצא לחוץ תוך החצר ואינו יכול לילך החוצ' אם לא שיכנ' עוד תחת בית ואוה' שבשכונ' המת אם צריך לעמו' כך בחצ' תחת הרקי' עד שיוציאו המת מן הבית או יש לו תקנ' אחרת בזה ילמדינו מ"ו כיצד ינהג עצמו הלכ' למעשה: תשובה הא מילתא כבר אמורה ונשאל כה"ג בתשובת שער אפרים שאלה צ"ג על אודות המעשה שנעשה בק"ק פראג מחמת טומאת מת שאירע ברחוב היהודי' ע"ש הנה מה שמאריך שם בדין אי מותר לכהן טמא לחזור ולטמא עצמו וכפלוגתא דר"ע ור' טרפון האריכות בזה אך למותר כי כבר כל זה מבואר בטי"ד וב"י סי' שע"ג וכאשר פשוט וערוך לפנינו בשלחן הטהו' שם כדע' הרמב"ם וסייעתו דאסור לכהן לטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שלא בחיבורין יע"ש ודלא כר"ת ולענין גוף הנדון זה לא העלה דבר ברור להתיר רק משום גדול כבוד הבריות לדעת הש"כ בסי' שע"ב ס"ק ב' שכתב דליכא בבתים הסמוכי' רק טומאה דרבנן וכה"ג פסק בתשובת חות יאיר סי' קצ"א ומפקפק שם עליו ע"ש ובאמת לפום ריהטא דברי הש"כ תמוהים קצת ולכן השיג עליו וכן בספר מגן אברהם לא"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' כתב וז"ל וכתב הש"כ בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וכו' בסי' זה עכ"ל הש"כ וכמדומה שלא עיין יפה דהטו' מיירי בהולך על גבי ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י בסי' שס"ט בשם הרמב"ם בפ' י"ב וכ' וגם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב ב"י פלוגתא בזה עכ"ל שם ולע"ד טעה בכח המדומה והוא לא עיין יפה בדברי ש"כ כי ז"ל בסי' קע"ב ס"ק ב' וז"ל אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקי' עיין בב"י דדבר תורה אוהל שיש בה חלל פותח טפח טהור ע"ש ודוק וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן משום דסוף