שבות יעקב חלק א לג

שוב אסור להניק יות' מך"ד חדש וכיון שעד ך"ד חדש בלא"ה אסורה להנשא בגמלתו ממיל' אם תרא' שהולד צריך לחזו' ולינק ושהי' יכול' להניק תחזו' ותניקהו כמקדם עד השלמת ך"ד חדש וק"ל ומה"ט מיושב ג"כ הא דמוסכס מש"ס ופוסקים דבגרושה ומכירה כופין אותה להניק הולד עד ך"ד חדש ולא יותר אף אם יהי' לפעמים מן הצורך להניק יותר אלא ודאי משום דלא הועילו חכמים בתקנה כזו כיון שיכולה לפרוש איזה ימים ושוב אסור לינק יות' מך"ד חדש כל זה נ"ל ליישב דעת הרמב"ם כיון שלא נמצא אחד מן הראשונים שחולק עליו בהדיא ומ"ש מכ"ת שמצא להדיא בספר יריעת עזים שחיבר גדול הדור אחד קדמון הנה לא נודע לי מנו הוא ומי הוא מחברו אם כוונתו על ספר יריעות עזים משחיבר הדינים על דרך הפייטנים בודאי לא בר סמכה הוא ולא ראיתי בשום פוסק שהובא מדבריו שום סעד וסמך כי אף אם הי' גדול בדורו מ"מ לא היתה כוונתו בחיבורו לירד לעומקא של הלכה רק לייסד דבריו על פי החרוז והשיר ולא תהיה השירה הזאת לעד ואין יתרון לבעל הלשון לחלוק על הרמב"ם אשר באורו נרא' אור ואחריו נמשכו כל האחרוני' ובפרטות שכבר עשיתי סמיכת לדבריו מהתוספ' וש"ס דידן וגם הסמ"ג כתב כלשונו ממש וחלילה להקל נגד דבריהם כנ"ל ה"ק יעקב: דיני בשר וחלב ותשובת יין נסך שאלה ס עוד מהרב המופלא הנ"ל הנה ראיתי בספרו הנחמ' סול' למנח' דף צ"ה ע"ד וז"ל נשאלנו שנתהוו יקרו' בחלב ונודע שמתערבין בתוך החלב חמאה ועושין ממנו נרות אי מותר להדליק או לא שבחלב נוהג דין בשר בחלב כדאית' בפכ"ה וברמ"בם פ"ט מהמ"א וכו' ואינני כמשי' על דבריו רק דלא אכיל לירד לסוף דעת הרמב"ם דבבישול פסק דנוהג איסור בשר בחלב לענין אכילה פסק דאינו לוקה משום איסור בשר בחלב ולענין הנאה לא גילה לנו הרמב"ם מה דעתו ולדעתי תמוה דאם ס"ל דבהנאה ג"כ חייב משום בב"ח בחלב א"כ ליחול ג"כ לענין איסור אכילה בענין איסור מוסיף והכסף משנה שם כתב וז"ל ופסק רבינו שלוקה בבישול ולא באכילה דאין איסור חל על איסור כל שאינו כולל או מוסיף או בת אחת אלא ודאי נראה לי דהרמב"ם ס"ל דאינו אסור בהנאה ומש"ה לא לקי על האכילה הגם דבאמת צריך טעם ועיון למה לא אמרינן באמת דלוקין על הנאה וא"כ לוקין גם על האכילה באיסור מוסיף אלא ודאי נראה דעת הרמב"ם מדאין לוקין על אכילתו ג"כ אינו אסור בהנאה וכמ"ש הפר"ח וכן משמע מדברי הב"י במ"ש על הטור לשון רבינו אינו מכוון שכלל דין בשר בחלב בהמה טמאה ובשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה וכו' עכ"ל: תשובה מה שמתמה מכ"ת על הרמב"ם פ"ט דהמ"א דין וי"ו דכת' המבשל חלב או בשר מתה וכיוצ' בו בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו ולענין הנאה לא גילה לן דעתו וכו' הנה מכותלי כתבו ניכר שהבין בפשיטות לדעת הרמב"ם לוקין בנהנה משאר בשר בחלב: וכן מבואר מתוך סיום לשונו שמתמ' למה אמרי' באמת דלוקין על הנאה חלב בחלב ובאמ' לא ידעתי איך טחו עיניו מראו' פ"ט מבוא' בדברי הרמב"ם דאין לוקין בשום בשר בחלב על הנאתו רק על אכילתו או בשולן וכן מבואר מדבריו בהל' סנהדרין פי"ט כשמנ' כל הלוקין לא מנה רק המבשל בב"ח או האוכל ולא הנהנ' וכן בכל איסורי הנאה כגון חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם בכולם לא כתב שלוקין על הנאתם זולת הנהנה מן הקדש איברא בפר"ח ריש סי' פ"ז כתב וז"ל ואחד לאיסור הנאה וכו' אין לוקין על הנאה כתבתי בארוכ' בספר פר"ח א"ח סי' תמ"ג עכ"ל הנה גברא חזינא וראיות דבריו לא חזינא אכן בהשגת הרמב"ן על מנין המצות להרמב"ם שורש שני סעי' י"ב ומגלת אסתר שם ראיתי מכלל דבריה' שס"ל שלוקין הנהנ' מבב"ח איברא מסוגי' דחולין דף ק"ח וקי"ד לא הוזכר רק שלוקין על אכילתו ועל בישולו ולא על הנא' וכן משמע מסוג' דש"ס דביצה דף י"ב ופסחי' דף מ"ו ומכות דף כ"א דקאמר המבשל גיד בחלב לוקה חמש ולא קחשיב כלל דלוקה משום נהנ' מבב"ח מ"מ לא אכריע בדבר זה להלכה כיון שהוא דבר שאינו נוהג בזמנינו ועכ"פ דעת הרמב"ם שאינו לוקה על הנאתו (ועתה מקרוב שיצא לאור הדפוס ספר הפר"ח על א"ח וזכינו ליהנות מפריו ראיתי שמסיק ג"כ בסי' תמ"ג דלדעת הרמב"ם אהנא' דבב"ח לא מחייב מלקות ע"ש) וא"כ נסתלק עיקר תמיהתו על הרמב"ם שלענין הנאה לא גילה דעתו בחלב בחלב לפי שכל פלפל הש"ס לא קאי אי לוקין על חלב בחלב משום איסור אכילה או בישול אבל לענין הנאה אפי' בבשר וחלב גמור אין לוקין ואיסור הנאה חלב בחלב ודאי דחל עליו כיון דליכא איסו' חל על איסור רק באיסו' מוסיף וכן משמעו' הסוגי' בחולין דף קי"ג ע"ב וכן משמע להדיא בתוספות בחולין דף ק"א ע"א ד"ה איסור כולל במ' שסיימו שם וכן צריך לפרש בסוף פ' כ"ה וסבר שמואל וכו' מוכח להדיא דחלב בחלב ג"כ חל עליו איסור הנאה ועיקר תמיהתו קיימת שכתב מכ"ת וז"ל ולדעתי תמוה דאם ס"ל להרמב"ם דבהנאה ג"כ חייב משום בב"ח א"כ ליחול ג"כ לענין איסור אכילה כאיסור מוסיף וכו' הנה קושיא זו של כת הקודמין היא ובדרכו דרך ג"כ בכנסת הגדולה דף קך"ה ע"א בביאוריו להרמב"ם פ"ט כתב וז"ל מצאתי כתוב על לשון זה וא"ת הא נוסף איסור הנאה דבב"ח אסור בהנאה וחלב ונבילה אינם אסורים בהנאה וכו' וי"ל דאסור הנאה דבשר בחלב אינו אלא בכלל אכילה כדפירשנו לעיל וכיון דאין אכילת בשר בחלב חל על איסור חלב ונבילה דאין איסור חל על איסור ממילא פקע איסור הנאה מיניה שאינו פסוק לאסור בהנאה שאלו היה פסוק בפני עצמו לאיסור הנאה היה חל עליו ג"כ איסור אכילה באיסור מוסיף ע"כ דבריו שם ובאמת לא נודע מי היא הכותב הזה דמה שפשוט בעיניו דאינו פסוק בפני עצמו על איסור הנאה נעלם ממנו סוגיא דש"ס להדיא פכ"ה דשלשה פעמים כתיב לא תבשל א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לבישול ואם רצונו לדחוק ולומר דהרמב"ם סובר ופסק כמ"ד דיליף איסור הנאה רק מק"ו או משאר לימודי' או דסובר כיון דלא תבשל הג' הוא במשנ' תורה ושם אינו מיותר דמשה רק חזר מה ששמע מפי הגבור' ולכן פסק ג"כ דאין לוקין זה אינו דהא הרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דקדושין משנ' ט' כתב להדיא נאמר ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור בישול וא' להנאה וכ"כ ג"כ במנין המצות סי' קפ"ז יע"ש וכבר ראיתי בלחם משנה במהדורא בתרא פ"ט דהמ"א שהרגיש בזה ע"ש דבריו באורך ועל עיקר הקושיא הא דלא חל איסור בשר בחלב על איסור חלב באיסור מוסיף שאסור בהנאה כתב בלחם משנה שם במהדורא קמא דף קך"ו ע"א וז"ל וא"ת והא איכא איסור מוסיף דנתוסף בו איסור הנאה כיון דבב"ח אסור בהנאה והתוספת פג"ה הרגישו בקושיא זו במאי דפריך בגמרא וסבר שמואל אסור דמאי פריך נימא דשאני הכי דהוי אסור מוסיף כיון שנאסר בהנא' ותירצו דאיסור הנא' לא הוי איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא אבל רבינו לא ס"ל הכי דהא כ' בסוף פ"ד מהמ"א ומתוך שנוסף בה איסור הנא' נוסף בה איסור קדוש' הרי דקרי ליה מוסיף וי"ל דהכ' באיסור הנאה ליכא לאו כדכתיבנא לעיל ולא לקי עליה אלא איסורא בעלמא כיון דאפקיה רחמנא באם אינו ענין וא"כ לא אמרינן מגו דאתוסף בה איסור הנאה כיון דבהנא' ליכא מלקות לא הוי איסור מוסיף כיון שאינו דומה לאיסור עצמו ע"ש דבריו יותר באורך כלל יוצא מדבריו שם דגם הרמב"ם ס"ל דאסור חלב בחלב בהנאה וכדעת התוספ' לכן יפה הצרכתי להשיב אי מותר להדליק הנרו' שנתערב בו החמא' ע"ש וכנ"ל ה"ק יעקב: שאלה סא אחד ששלח שלוחו אל המורה הורא' עם דבר מאכל להורות לו בדיני אסור והיתר דבשר בחלב והורה המורה שהוא אסור בהנאה והלך השליח וזרק את המאכל לאיבוד ואח"כ נודע שטעה המור' בדבר משנ' ושהמאכל מותר והבעל הבית תובע להמורה והשליח שישלמו לו ההיזק מי מהם חייב לשלם: תשובה בדין המורה עצמו ששגג בהוראתו פשוט הוא דפטור ואין הדין צריך לפנים והאריכות בזה אך למותר כמבואר בטח"מ ובש"ע ר"ס ך"ה דאע"פ שגרם להזיק לא נתכווין להזיק ולא הזיקו בידים. ואע"ג דרמ"א כתב שם ויש חולקין והוא מדברי התוספת והרא"ש מ"מ עכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ואין מוציאין מיד מוחזק גם הש"כ שם השיג מאוד על דעת היש חולקין אלו ע"ש דבריו באורך ודבריו מסתברים: אכן שלוחו הוא דעוית שמיהר והשליכו לאיבוד (וכה"ג כתבו התוספת בהגוזל) ולכאורה יש לחייב השליח דלא עדיף ממורה עצמו דאם האכיל לכלבי' וכה"ג שאיבדו ביד חייב כדין מזיק בידים לדעת גדולי פוסקי' כמבואר כל חלוקי דינים שם בח"מ סי' ך"ה ע"ש בסמ"ע ס"ק ז' ובש"כ שם ס"ק ד' ובכללי דינים שלו וכ"ש השליח דהוי כמעביר על דבריו של בעה"ב שהוא לא צוה רק לשאול ולא לעשות מעשה להשליכו לאיבוד (ועיין בח"מ סי' קפ"ב דהא אף ששאל לחכם ואסר מותר לשאול לחכ' אחר אם מודיעו שאסר הראשון כדאיתא בי"ד סי' רמ"ב סעי' נ"א בהג"ה יע"ש. איברא כד מעיין שפיר נראה דגם השליח פטור דאנוס הוא כיון שעשה ע"פ שגגת הוראה של המורה וראיה ברורה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ט הובא בב"י בא"ה ס"ס י"ז ובש"ע לפסק הלכ' וז"ל וא"ת א"כ מיכל איך הותר להנש' לדוד התם אנוסה גמורה היתה או שאנסוהו שאול והשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה א"נ התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתו אמלוה ועל הוראה זו נסמכ' וטעות כזו אונס הוא עכ"ל א"כ ה"ה בשליח זה שסמך על הוראת המורה שהור' כהלכה דהוי אונס כי אין סבר' לחלק ולומר דהתם הור' המור' להקל משא"כ כאן דהור' המורה לאיסו' לא ה"ל להשליח לאבדו עד שישאל לאחר זה אין סבר' כלל דהא אפי' לענין איסור א"א אמרינן דסמוך על הורא' והוי אונס וכ"ש להיפך לאיסור והבע"ה שלחו אל המורה הזה אף שלא נעלם ממני שבבית שמואל ס"ס י"ז הקשה על דין זה וז"ל ומיהו קשה למאי דקי"ל נשאת על פי שני עדים שאמרו שמת בעלה אסורה לבעלה ואין לך אונס גדול מזה ומ"מ אסורה לבעלה ובט"ז מאריך בזה עכ"ל מ"מ אי משום הא לא תברא דשאני נשאת ע"פ שגגת הוראה מנשאת ע"פ עדים שקרים דהוי טעות וכמבואר חילוק זה בש"ס דיבמות פ' האשה רבה דף צ"ב ע"א וכ"כ הרמב"ם פי"ד מ"ה שגגות דין ג' הורו ב"ד שיצא שבת וכו' וכן אם התירו ב"ד אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניה' שמת בעל' ואח"כ בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטא' על שגגתן וב"ד פטורין ע"כ משא"כ בשגגת הוראת ב"ד העוש' על פיהן פטורין והן חייבין כמבואר שם ובש"ס דהוריות: לכן נרא' דהשליח פטור מלשלם אכן על עיקר קושית תשובת הרשב"א צ"ע דמאי קושיא מפלטי בן ליש לפי מה דאיתא בש"ס דסנהדרין פ' כהן גדול דף י"ט ע"ב שדורש מכמה מקראות שפלטו אל מן העביר' מה עשה נעץ חרב בינו לבינה וכו' ודלמא דוד ג"כ ידע כל זה ברוח הקודש כאש' העידו עליו המקראו' א"כ מעיקר' לק"מ וצ"ע ומ"מ הדין דין אמ' ומסתב' מעצמו דל"ד להיכ' שהמור' עשה בידי' והאכילה לכלבי' כיון דהו' עצמו שגג ועשה ההיזק בידי כנ"ל ה"ק יעקב