שמירת הלשון, חלק שני י

פָּרָשַׁת נֹחַ

וַיַּגֶּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ (בראשית ט' כ"ב). סִפְּרָה לָנוּ הַתּוֹרָה עֲוֹנוֹ, דִּלְבַד שֶׁלֹּא כִּסָּהוּ בְּעַצְמוֹ, עוֹד סִפֵּר בַּחוּץ, הַיְנוּ בַּשּׁוּק, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם הַתַּרְגּוּם, וְלֹא חָשַׁשׁ כְּלָל עַל קְלוֹנוֹ, שֶׁלֹּא לְבַזּוֹתוֹ בִּפְנֵי אֲנָשִׁים, וּלְכָךְ קִּלְּלוֹ.

פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא

בְּפָרָשַׁת וַיֵּצֵא בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ (בראשית כ"ח כ'): "וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ". אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: "וּשְׁמָרַנִי" מִלָּשׁוֹן הָרָע, וּכְעֵין זֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל בְּסִפְרִי עַל הַפָּסוּק (דברים כ"ג י'): "כִּי תֵצֵא (לַמִּלְחָמָה) מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל לָשׁוֹן הָרָע. וּפָשׁוּט, שֶׁבְּעֵת שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, צָרִיךְ שְׁמִירָה יְתֵרָה, וּכְדִכְתִיב הָתָם (שם ט"ו): "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ" וְגוֹ'. וְיָדוּעַ, שֶׁבַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע מִסְתַּלֶּקֶת הַשְּׁכִינָה מִיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁמְרֶנּוּ. וְכֵן בְּיַעֲקֹּב, כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל לָבָן, שֶׁהוּא מְקוֹם סַכָּנָה, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין מִסּוֹף מַעֲשֶׂה, שֶׁרָדַף אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, לוּלֵא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּיל אוֹתוֹ, וּכְדִכְתִיב (דברים כ"ו ה'): "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", לָכֵן בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּזֶה.