שארית יוסף צט

אפי' ליתומים וק"ל דאם היתה נושא ונותן היתה חייבת שבועה אפי' לא חיישינן לצררי כמו שכתוב בפירוש בכל הפוסקים ונראה לי הטעם דאז מורה היתר כשאר שותפים אבל זו בתוך ג' ימים מתה ובמטלטלים שבידה בלא טעמים הנ"ל אין מוציאין מידה כמו שכתב הטור ח"מ (סי' ק"ח) בהדיא וז"ל קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אעפ"י שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאים מידם עכ"ל. וכן פסק מהר"י (סי' צ"ח) דהיכא דתפסו יורשי האשה דאין להוציא מידם ומביא ראיה ממרדכי פרק כל הנשבעין (דף של"ג) ובהגהות באשירי פרק מי שמת ואע"ג שמהרי"ו כתב (סי' צ"ח) שאין לדמות למת פתאום אלא כשחלה קפץ עליו החולי שלא היתה דעתו צלולה עד שמת אבל היתה כו' אז אין נראה לדמותו למת פתאום. חדא שגם בכאן לא היה דעתו צלולה ועוד שעתה הכתובות גדולות כ"כ וגם נשבע שאין לו כנ"ל לכן נ"ל שהיתומים ישבעו שבועת יורשים שלא פקדנו אמינו שנפרע הכתובה ואז יש להם כל הדין כאלו אמם קיימת ואין צורך להאריך ממוקדם שמי שקודם זמן כתיבת שטרו קודם בקרקעות או אפי' מטלטלי כשתופס ואף על פי דאמר אמימר פרק הכותב (דף פ"ו) האי מאן דאיכא עליה כתובה ובעל חוב כו' עד ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן מאי טעמא כו' עכ"ל. מ"מ הלא פי' האלפס פרק הכותב (דף תקי"ו) והאשירי (דף ך' עמוד ב') שמדבר בדלית בהו דקדים אבל כשהאחד קדם כתב הטור ח"מ (סי' ק"ך) וז"ל מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו בעל חוב אם זמנו של אחד קודם כו' ולא הביא שום חולק וכן כתב המרדכי פרק הכותב (דף תקמ"ג) וז"ל כתב הראבי"ה במשפט כתובה אם יזדמנו כנ"ל כתובה ובעל חוב על ראובן כו' עד והדרך השני במקום שלא ימצא ביד המחוייב אלא כנגד החוב הא' או לכתובה או לב"ח מתחלק לשני חלקים האחד אם זמן האחד קודם כו' עד דהמוקדם בשטר זוכה בין מחיים בין לאחר מיתה כדתנן פרק מי שהיה נשוי כו' עד וכן אשה ב"ח ושני לקוחות כו' דקיימא לן בעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה עכ"ל. והנה יש לצרף כל הני טעמי דהיינו שנשבע הבעל שאין לו וכל מה שירויח שיתן לבעל חוב אם כן אין לך לא אמיד גדול מזה וראיה גדולה שלא התפיס לה צררי לא היתה צריכה לישבע ליתומים וגם שלא תפסה ושלא התפיסה קודם שחלה הוכחתי שאינה צריכה לישבע כנ"ל ליתומים רק כנגד ב"ח המאוחר ובזה אדם מוריש שבועה לבניו כשאינו להוציא מיתומים כנ"ל. וגם מטעם שיכולין היתומים לומר לא ניחא לן בתקנת חכמים כנ"ל וכבר ביררתי והבאתי ראיה שאין לחוש שמא תפסה היא או התפיסה קודם שחלה וג"כ ראיה מפסק מהר"מ שפסק במת פתאום דלא חיישינן להתפסת צררי יש להוכיח ולהביא ראיה שאף אם לא היה לו שהות להתפיסה צררי כשמת מ"מ שמא קודם התפיסה או תפסה מקודם אלא ש"מ דלא חיישינן להתפסת צררי אלא קרוב למיתה ובאותה זמן נשבע שאין לו וגם נדון דידן הוה קצת כעין מת פתאום שהרי כבדה עליה חליה קודם שחלה הוא וא"כ אימתי התפיסה ואף כי אינו מת פתאום ממש מכל מקום הוכחה קצת שלא התפיס לה ובפרט כאשר מהר"ם כתב והרא"ש מביאו בתשובה הנ"ל שהאידנא שהכתובות מרובות התפסת צררי לא שכיח. והנה הר"מ פסק מטעם מת פתאום ומטעם לא שכיח אפי' לאפוקי מיתמי ק"ו בנדון דידן שהוא להחזיק ביד יתומים ויש בו כמה טעמים כנ"ל שיכולין להחזיק בכתובות אמם לפחות ע"י שבועה שלא פקדנו כנלע"ד: