שארית יוסף צז

אלמנה דחיישינן לצררי אפילו תוך זמן כו' עד ותירץ ריצב"א דבכתובות נמי לא חיישינן לצררי תוך זמן אלא שכיב מרע סמוך למיתה אורחי' למיתפס צררי עכ"ל. וגם פרק מי שמת בתו' (דף קנ"ח) בדיבור המתחיל וב"ה אומרים בסוף תי' של ר"ש דבמת פתאום לא חיישינן לצררי עכ"ל ואמאי שמא נתן מקודם אלא לא חיישינן אלא סמוך למיתה ולכן במת פתאום אין לחוש ואף כי יש עוד תי' אחר לשם וגם בהר"ן מפרש על נפל הבית כו' ומתרץ ב' תירוצים (בדף רל"ג) באלפס וגם הטור אה"ע מתרץ (סי' צ') כתירץ הר"ן מ"מ יכולין לסבור ג"כ תי' של מת פתאום רק שאומרים שאינו מוכרח תירץ פתאום ולא פליגי אע"ג שמתרץ זה תי' זה וזה תי' אחר יכולין כל התירוצים להיות אמת כמו שמצינו גבי אמוראים על אותה פרט לתרומה ונמצא לשם ד' תירוצים וכתוב בסמ"ג שיכולין להיות כולם אמת והלכה. רק ר"י דוחה תי' של מת פתאום מ"מ הרי מהר"ם דן הלכה למעשה וכתב הטעם שיש להכריע עתה שכתובות מרובות אין לחוש כ"כ לצררי ובת"ה סי' ש"ל מביאו ומסיים בו וכ"ש היכא דלא אמיד. וגם קצת ראיה מרש"י שפירש במסכת ערכין פ' שום היתומים (דף כ"ב) וז"ל צררי אתפס אביהן נתן לב"ח מעות או משכן בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר ואף כי י"ל דרש"י לאו דווקא בשעת מיתה דה"ה דיש לחוש ג"כ קודם רק שכתב בשעת מיתה לתרץ למה לא לקח ממנו השטר לכן כתב בשעת מיתה ר"ל ולא היה שהות ליקח השטר מ"מ הרי הב"י (סי' צ"ו) מביא דברי רש"י וכתב מצאתי כתוב על דברי רש"י משמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש אפי' חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי לפי פי' זה אם נהרג או מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עכ"ל. מכל הנ"ל מפורש שאין לחוש לצררי אלא כשהוא חולה ונטה למות וא"כ בנדון דידן אין לחוש שהתפיסה קודם שבועה ואחר שבועה שאין לו מכ"ש אין לחוש שהרי כתבתי לעיל בשם הר"ם דכ"ש דבזמן הזה אין לחוש כ"כ וכ"ש היכא דלא אמיד ואין לך לא אמיד יותר ממי שנשבע שאין לו כנ"ל. וגם מוכח קצת שלא התפיסה אף אם היה לו שהיתה היא חולה בחולי כבד קודם שחלה הוא כמו שהוכיח סופה שמתה תוך ג' ימים וא"כ מתי התפיסה וגם אין לומר שאף אם לא חיישינן שמא הוא אתפסה אבל יש להשביע שמא היא תפסה ותשבע משום אפטרופסות דבידה לפי שהיתה נושא ונותן בתוך הבית אין לומר כן שהרי כתב המרדכי (דף תקמ"ג ע"ב) בכתובות תשובת הר"ם וז"ל וששאלת על אלמנה שיחד לה בעלה קרקע לכתובה גובה בלא שבועה כו' עד ומה שטוען האפטרופסות נהי דלא חיישינן בהא שהתפיסה לצררי מ"מ ליחוש שמא היא תפסה בעצמה להא ליכא למיחש דהא ק"ל כר' שמעון דאמר פרק הכותב כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה וכרב שמעון פסקינן ברישא ובסיפא כו' עד והכא ליכא שבועה משום שתובעת כתובתה דה"מ כשהשבועה באה בשביל גביית כתובתה אבל הכא שהשבועה אינה בשביל גביית כתובה שהרי יחד לה קרקע אין משביעין אותה בשביל שהיתה אפטרופוס בטענת שמא עכ"ל. הרי מוכח שאינה צריכים לישבע בשביל אפטרופסות שלה לבד במקום דלא חיישינן לצררי ונדון דידן אינה צריכה לישבע על שמא התפיסה צררי כנ"ל אינה צריכה ג"כ לישבע שמא תפסה וגם ממעשה דמהר"ם שפסק במת פתאום ראיה דלא חיישינן לשמא תפסה דאל"כ אפי' במת פתאום יש לחוש שמא תפסה וק"ל. ועוד טעם שאין הנדון דומה לראיה שהרי בפרק