שארית יוסף צו

כל הנשבעין (דף מ"ח) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ממאן כו' הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחו קמיה דר' אליעזר שלח להו יורשים נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ומאריך שם בגמרא להקשות על רב ושמואל ולתרץ כו' עד איקלע רב נחמן לסורא עול לגבי רב חסדא ורבה אמרו ליתי מר ונעקרו להא דרב ושמואל אמר להו איכפלאי ואתאי כל הני פרסי למיעקריה דרב ושמואל אלא הבו דלא להוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעים שבועת יורשים ונוטלים וכו' עכ"ל הגמ'. וכתב הרא"ש שם (דף ס' ע"ג) וז"ל שמעינן דסברינן אע"ג דלית הילכתא כרב ושמואל ללמוד מדין זה דבר אחר הדומה לו מכל מקום בדין זה לא רצו לבטל דבריהם ולכתחילה עבדינן כוותייהו וכר' אליעזר לא עבדינן לכתחילה ודיינא דעבד כר' אליעזר לא מהדר עובדא עד כאן לשונו. והנה אלמנה שלא נשבעה ומתה הוה ממש מת לוה שהוא הבעל בחיי המלוה שהיא האשה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכתב הטור אה"ע בהדיא (סי' צ"ו) שאין יורשיה יורשין כתובתה וגם אין לחלק בין כתובת שלנו שהעיקר היא נדוניא שהם נכסי צאן ברזל ואם כן תגבה בלא שבועה כמו שכתב הטור אה"ע (דף ק"ך) וז"ל אבל כל נכסים בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל יורשין אותה אפילו נתאלמנה שאינו צריכה לישבע עליהם עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ם פח"י מהלכות אישות וז"ל פירות נכסים לבעל עצמו ואין ליורש בהם כלום והנכסים עצמם שהם נדוניא נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורש בהם דין לעולם אלא אם כן הותירו : בחיי הבעל כו' עד ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים כתובתה אף על פי שהוא נכסי צאן ברזל עד כאן לשונו. ואם כן נאמר שנדון דידן דהיינו כתובות שלנו הם העיקר נכסי צאן ברזל כי העיקר נעשה בשביל הנדוניא ואם כן אין כאן שבועה מכל מקום אין לומר כן שהרי המגיד משנה כתב על זה וז"ל ביאור דברי רבינו הוא בשאותן הנכסים שהכניסה לו הן בעין קיימים וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלטלים שלה קיימים שגובה אותן בלא שבועה כו' עד אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או נפחתה ובאה לגבות מן היורשים צריכה היא לשבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין היורשים נוטלין עד כאן לשונו הרי פירוש דברי הרמב"ם דווקא כשהן עצמם בעין אם כן בוודאי כן צריכים אנו לפרש הטור אה"ע הנ"ל ואם כן בנדון דידן לפום ריהטא שמתה ולא נשבעה והנדוניא אינו בעין צריכה שבועה וא"א מש"ל ונמצא הב"ח גובה מיהו כי מעיינינן בנדון דידן אינו דומה לראיה מכמה טעמים כאשר אבאר בעזה"י. חדא שעיקר שבועת אלמנה דילמא צררי אתפס לה כמו שפירוש רבינו תם והתוספת מביאו פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ד) ובכאן אי אפשר דאתפס לה שהרי נשבע שאין לו גם נשבע הכל כעין דאורייתא דאף אם ירויח אחר כך שיתן לבעל חוב ואם כן מאין ימצא להתפיס לה צררי בשעת מיתה וגם אין לחוש שמא התפיסה קודם שבועה מתרי טעמי שהרי נשבע בלי ערמה ובאם היה נותן חדא צררי לאשתו הוה ערמה שלא כדין דכתובה אינו נפרע מחיים ואפילו מזונות אינו רשאי ליתן לאשתו כמו שמוכח מסידור בעל חוב. וטעם שני שאין לחוש להתפסת צררי קודם שבועה הואיל ולא היה חולה שכתב האשיר"י ריש פרק השותפין בב"ב (דף קפ"ו) עד וז"ל והא אשכחן גבי