שארית יוסף צה

כמכר ועוד שהרי הרשב"א כתב והב"י מביאו (סי' ר"ז) וז"ל האומר לעדים זכו כו' עד והרי הוא כאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר שחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ואפשר שאפי' בשטר אינו חוזר כאן משום דסתם קנין לכתיבה עומד ואינו יכול לעכב בידם מלכתוב לדעת קצת גדולים שפי' דסתם קנין לכתיבה עומד היינו לומר שאינו יכול לעכב בידם מלכתבו עכ"ל. הנה מבואר דעל כל פנים הענין קיים רק בכתיבת השטר נחלקו וגם בשטר נראה שיש לפסוק שאינו יכול לעכב שהרי ר"ת ובעל התו' מביאו סבירא ליה דדווקא במתנה חוזר בשטר ולא במכר ונדון דידן מכר הוא ולא מתנה. וגם הרשב"א שהבאתי לעיל כתב שלמקצת גדולים אינו יכול למחות ואין לומר דכל זה מיירי דווקא כשאומר וכתבו השטר ולכך כתב רבה בר יצחק בהדיא שמזכיר בדבריו וכתבו השטר ונאמר הטעם שכשאומר כתבו גלי אדעתי' דאלימא כח הק"ס לכן אינו יכול לחזור אבל כשלא אמר כתבו חוזר אף בגוף השדה אין לומר כן שהרי כתבו התוספות פרק חזקת הבתים (דף מ') בדיבור המתחיל קנין בפני שנים ואצ"ל כתובו וכותבין בלא רשותו כו' עד והא דאמרינן בריש אף על פי כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו דווקא משום דא"ל כתובו אפילו לא אמר להו נמי כדאמרינן הכא אלא משום דבעי למימר רבותא לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה אף על גב דאמר כתובו עד כאן לשונו הרי בפי' דכתבו לו אינו מעלה ואינו מוריד ואף על פי שלשם כתבו התוספות ומיהו יכול לחזור בו דמשמע שחוזר בשטר. מכל מקום הרי אמרו כדאמרינן לקמן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו השטר חוזר בשטר כו' עכ"ל והיינו מה שכתוב בהמוכר את הספינה ולשם פירש רבינו תם דאיירי במתנה דווקא וא"כ יש לומר דתוס' מדברים על קנין במתנה כפי' רבינו תם וק"ל. וגם על כל פנים כתבו שאינו חוזר בשדה. וגם אין לפקפק הואיל והוא קנין על קנס. שהרי פשוט בכל הפוסקים שגובין קנס זה של שידוכין אפילו בזמן הזה בבבל מטעם דגמרי ומקני ועוד בלא האי טעמא מנהג שבשעת הק"ס מקבצים חשובי הקהילה להיות במעמד ההוא והוה כמי שנעשה בב"ד חשוב וכל ק"ס מעכשיו הוא וזה קונה אפילו בשאר אסמכתא כשהיא בבית דין חשוב ודין זה כצורתו מבואר בפסקים מהרי"ו (סי' נ"ז). נאם הצעיר יוסף כהן: לד) שאלה באחד שמת והיה עליו בעל חוב ואשה בכתובתה ואחר ג' ימים מתה אשתו ולא נשבעה על כתובתה. ועתה בעל חוב טוען שרוצה לגבות חובו כי הואיל ולא נשבעה אם כן שמא צררי תפסה ואין הירושה רק מהאב והוא חייב לו והיתומים טוענים אבינו לא היה לו מאומה להתפיס שהרי נשבע לבעל חובו שאין לו רק הבית ולא שום מטלטלים בעולם וגם נשבע שכל מה שירויח יתן לבעל חוב זה ואם כן לא היה לו מה להתפיס ועוד הלא אמינו חלתה חולי כבד מאד קודם שחלה הוא וגם הוא מת ואח"כ היא תוך ג' ימים ולא היקל החולי בעונות הרבים משניהם אם כן מובן שלא היה זמן להתפסה וגם אנו כולנו גדולים ומחלנו לאמינו השבועה כי אין כאן מקום שנחשיד אותה לכן מחלנו לה שבועה נגדינו. והבעל חוב טוען אולי שלחו לה בחליו או קודם שחלה או שמא היא עצמה תפסה וגם אם אתם מוחלים על השבועה אני לא אמחול כי איך תקח היא כתובתה ותקח שעבודי ואולי גבתה בהתפסת צררי. עד כאן לשון הצדדים וטענות: תשובה נ"ל שהדין עם היתומים כמו שאבאר בעזרת הש"י. גרסינן פ'