שארית יוסף עז

את הראשונה בגט עכ"ל כמהר"ר שלמה ליברמנש י"ץ. והנה נ"ל דלפום חורפיה לא עיין שפיר דאי משום הא לא אריא כי אין הנדון דומה לראייה כלל דלעולם כשיש קידושי ספק י"ל שמותר לישא כי רגמ"ה לא גזר עליה. ומה שכתב בתשובה שהביא היכא שנשא המשודך אחרת דליכא בית מיחוש היינו שסבירא ליה לר' שמחה שטעם חשש סבלונות הוא שמודיעים שכבר קידשה באתרי דמקדשי והדר מסבלי אבל מחמת סבלונות עצמן ליכא בית מיחוש שיהיו עצמן הקידושין כי סבירא ליה כדעת ר"ח והגאונים והרי"ף וגם הרמב"ן מביאה לפסק הלכה (סי' קל"ה) ולא סבר כרש"י דאמר דיש לחוש משום סבלונות עצמן והואיל ואין הפקפוק רק אם קידשה מקודם אם לא א"כ ידוע האמת לבעל רק שהספק לבית דין והואיל וקדש נודע שלא קדשה מקודם שאם קדשה א"כ עבר על חרם דרבינו גרשון מאור הגולה באשר ידוע לו האמת שקדשה קודם ולכך מתחלת התשובה דלפי' ר"ח כו' אבל על קידושי ספק כשנולד ספק בדין קידושין מצד עצמן מאן יאמר שרבינו גרשון מאור הגולה גזר על זה מלישא אחרת. ותמיהני על כמהרר"ש ליברמנש איך הבין מה שכתב רבינו שמחה הנ"ל דלפי' ר"ח ואדרבה מהרי"ק כתב בשורש ק"א ענף ג' שאין לכוף לכנוס ארוסתו לא מדינא דגמרא ולא מכח תקנת רבינו גרשון מאור הגולה דע"כ לא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור מי יכריחנו לכתוב לה כתובה ולהתחייב בשאר כסות ועונה כו' עד דבר פשוט הוא דלא כפינן ליה לכנוס לה עד כאן לשונו. הרי שכתב שלא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה כו' דמשמע דאפילו על ארוסה לא תקן וכ"ש על ספק ארוסה וגם כתב דלא כפינן ליה לכנוס אלא כפינן או לכנוס או לפטור שלא לעגן עכ"ל. ואם נאסר לו לישא אחרת אפי' כשרוצה לפטור כנדון דידן אין לך כפייה גדולה מזה דהאי לנקטיה בכובסיה עד דשבקיה לגלימא וק"ל. וגם בשורש כ"ט משמע שאין כ"כ איסור כשהיא רק בספק קידושין מתיר כשהיא מרדה מתחילה ונשא אחרת שאין צריך ליתן לה גט עיין שם. עוד כתב הרב מהר"ר שלמה י"ץ הנ"ל וז"ל אין זה אלא חוצפא הואיל וקידש בלא שידוכי וראוי מן הדין למתוח על העמוד תמיהני על פה קדוש שיאמר דבר זה שהרי בפרק האשה נקנית מסיק בכולהו לא מנגיד רב אלא מאן דמקדש בביאה כו' אע"ג דהרב הנ"ל הרגיש בזה ותירץ כי נהרדעי אינם מדברים אלא במקום שיש לומר שנתכוין למצוה שמא יקדימנו אחר אבל בכאן שלא כיון רק לביוש נהרדעי מודו שראוי לנגדו עד כאן לשונו מובן שאין זה אפילו שנוייא דחיקא רק אין תירוץ כנ"ל. חדא דא"כ היה להם לנהרדעי לחלק מיניה וביה בין קידש בלא שידוכי עצמה בין במקום מצוה לשלא במקום מצוה מה לו לומר חוץ מאן דמקדש בביאה. ואין לומר שרוצה לחלק אפי' במקום מצוה מכל מקום בביאה חייב לנגדו אף כי עשה בשביל שלא יקדמנו אחר זה אינו דבביאה לא שייך מצוה דאם היה ירא שמא יקדמנו אחר היה לו לקדשה בפרוטה או בגלימא דעל כתפיה למאי אהני ליה פריצתיה אלא ודאי שמדבר בלא מצוה וא"כ היה יכול לחלק במקדש בלא שדוכי עצמן אם היה חייב ניגוד כדברי הרב הנ"ל י"ץ וכדברי נהרדעי קיימא לן שהרי פסקו התוס' שעל זה סמכו החתנים לדור בבית חתניהם וגם האשיר"י כתב כן ועוד שהבחור לא היה מכוון לבייש רק לגזם כדי להציל ממונו כמבואר