שארית יוסף סז

לשונו. הרי בפירש שמדקדק הטור מלשון הרמב"ם הואיל וכ' שמכר לאחרים שהוא דוקא שלו ולא אם היה של אחרים ואם כן יפה הדקדוק שדקדקתי מתורת הבית שכתב גם כן שמוכר לאחרים והוה דווקא שלו ולא כשהוא של אחרים ואף כי הטור מדבר לענין פסול עדות מכל מקום יש ראיה שיש לדקדק וגם ראיה שיש חילוק לענין עדות וה"ה לנדון דידן. מכל הני נראה ועולה בידינו שאין להטריף מה ששחט בין טעות ראשון לטעות ושוגג ב' אבל משוגג השני ואילך הואיל ושנה באולתו נראה שאין יראת הש"י כ"כ על פניו וראוי להעבירו ואין די במה שיקבל עליו דברי חבירות כי אין להעמידו כלל מכאן ואילך כמו שכתב הרא"ש כלל עשרים (סי' כ"ט) וזה לשונו ששאלתם טבח שנמצאת טריפה תחת ידו ב' וג' פעמים אם מעבירין אותו עד שיקבל עליו דברי חבירות כו' והשיב אם מחמת שאינו בקי יש תקנה שילמוד. אבל אם הוא בקי ולא חש אין בו יראת שמים ולא שייך כאן קבלת דברי חבירות כו' עד ואם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק רשע הוא בעיני ואף אם היה מקבל עליו דברי חבירות להיות זהיר מכאן ולהבא לא היה לבי נותן לי לסמוך עליו עוד עד כאן לשונו והאריך בטעמים ובפירש של חבירות ועיין שם ומכל מקום כתב הרשב"א (סי' כ') והרמב"ן (סי' קס"ט) שראוי לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקבלתו דברי חבירות אם ראינוהו דואג על מה שאירע ומתאנח על ככה מקבלים אותו כו' עד הכל לפי מה שהוא אדם. והמקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים ומהרי"ק כתב שורש ל"ג ענף א' וזה לשונו ואם הוא אותו שוחט אשר כבר נכשל בענין הבדיקה כאשר כתבת לי בשכבר אי לדידי הוו צייתי בני קהלתכם יצ"ו היו מעבירים אותו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר עד כאן לשונו נאם הצעיר יוסף כ"ץ: כג) מעשה בכאן ק"ק ק' בד' אווזים פטומות שנתערבו אחר שנפשט עורן כמנהג ונמלחו יחד. ונמצא באחת מהן בשומן שלה שקורין בל"א אינ"ר שמל"ץ כמו מלא אגרוף נוצות קטנות תכופות זה אצל זה ובכל נוצה ונוצה היה קנה קטון כאשר הם בנוצות אחרים והיו מסודרים זה אצל זה והשומן מוקף בעדם ובא השואל מה דין האווזים כולן כי לא נודע באיזה מהן היו הנוצות וגם כי נמלחו יחד והיה עולה על דעת מורה אחד בתחילת המחשבה שהם כשרות מחמת ג' טעמים האחד שמא אלו הנוצות גדלו לשם מעצמם והביא ראיה מדיני אשה שכתוב נמצא היוצא מן האשה כמין שערות והוא הדין אצל אווזים כמין נוצות. וטעם שני כי אף אם נאמר שבא לשם מבחוץ על ידי מכה שבאו עד לחלל הגוף שמא היתה מכה מחמת קנה רחב שאין לחוש לנקיבת דקין. כי אין לחוש שמא ניקבו במקום שנקיבתה במשהו אלא במחט וקוץ שהן חדין כי אותן הוזכרו בגמרא וגם בפוסקים ובאמת הטור י"ד (סי' נ"א) מחלק בין קוץ לקנה שכתב וזה לשונו ודווקא קוץ או מחט שהן דקין אבל ניקב בקנה וכיוצא בו יש לו בדיקה וגם הב"י מביא שם דברי הרא"ש שמחלק גם כן בין קוץ לקנה לענין בדיקה. ועוד טעם ג' שאף אם יש ספק שמא ניקב במקום שנקיבתה במשהו מכל מקום ספק דרבנן הוא הואיל ונתערבו ומן התורה חדא בתרי בטל ואם כן הוי ליה ספק דרבנן ולקולא עבדינן. עד כאן לשון המורה להתיר: תשובה נראה לי שהן כולן אסורות כאשר אפרש אחר כך בעזה"י רק