שארית יוסף נו

אהובי שם של ד' במקום שאין ראוי לכתוב יגוד ויגנז כמו שאפרש בעזה"י. דלמציאה לא דמי נדון דידן וזה מובן שהענין ספק אם ירויח אם לאו כי אין ברור הריוח והתלוי כי אם זול אם יוקר יהי' ואם רבים ישתו יין אם לאו וגם היה כמה פעמים מושכר לגוים וא"כ זה אפשר לו ג"כ במקום אחר ואף אם היה צריך במקום אחר לטרוח יותר כמו שהוכיח מהרי"ק מתוספות דכתבו אפשר ליה למטרח ולמזבן במקום אחר הרי אף הצריך לטרוח מקרי רשע. ולטירחא נמי לא דמי כמו עני המנקף בזית דהוה גזל מפני דרכי שלום. דמי יימר דטרח ועוד דא"ת דהא חשיב טרחא שהשתדל לקנות א"כ היכי מצינו מהפך בחררה דלא טריח ולעני המהפך בחררה נמי לא דמי חדא מי יימר דכבר היפך והאחר לא שכר רק על השנים שיבואו אחר זמן שכירתו. ועוד הרי טוען שכנגדו שהעירנים שלחו אחריו והפצירו בו לקנות וא"כ הוה כמו בעל בית שאומר איני חפץ במלמד שיש אצלי שפסקו התוס' בקדושין דמלמד אחר יכול להשכיר לו. אלא אי דמי דמי קצת להא דבר מבואה דאוקי רחייא דאמר קפסק' לחיותאי ואפי' הכי פסק האלפסי דתיקו דממונא לקולא ואינו יכול לעכב וגם הרא"ש פסק וכתב דפליגי רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ומ"מ גם מזה אין ראיה דהכא מניחו ג"כ לעשות מלאכתו אבל נדון דידן שהוא מבטלו לגמרי מאותה מלאכה איכא יותר טענה דקא פסקת' לחיותא. ומ"מ יש לנדון דידן צד היתר דליתא בכל הני דלעיל דכל הני דלעיל איירי שהיה להם אותה דבר לעולם כי ההוא דאוקי ריחייא הוה לעולם וגם הרוצה לקנות קרקע מן הגוי דשייך לקרותו רשע לדברי הר"ן ולדברי ר"ת להחזיר כי מקח לעולם אבל נדון דידן לא היה רק שכירות לזמן ידוע לג' שנים וא"כ הואיל וזמן קצוב וכשיגלה הזמן כלה כחו דלמשכנותא דביתא דכתב מהר"ם והמרדכי מביאו פרק המקבל דאם ממושכנה לו שנה דשייך בו דינא דבר מיצרא לא דמי דהתם הכי פירשו שממושכנ' לו בסתם לא לזמן קצוב ובאם לא יקנה זה תהא ממושכנת לו לעולם שהרי בסתם הלוה עליו והא דכתב מהר"ם דלא יכול לסלקו בגו שתא ר"ל לא פחות משתא אבל אין לו זמן למעלה וק"ל. ואף שהתוס' כתבו פרק האומר דאין מלמד יכול להשכיר עצמו לב"ה במקום שמלמד אחר מושכר אף שמלמד יש לו דין פועל כמו שכתב המרדכי פ' האומנים ומשמע שזמנו קצוב ואפי' הכי כתבו התוס' שיש לו חזקה ואין למלמד שני להשכיר שם אע"פ שהוא כפועל ולא קבלנות. י"ל שמדברים התוס' ששכרו באופן זה שכל זמן שיהי' אצלו יתן כך וכך לכל חדש אבל לא קצב לו זמן כנדון דידן שאף אם לא היה בא האחר היה צריך לעשות שכירות מחדש מי יימר דהוה חזקה אחר הזמן. וגם מהאי טעמא לא דמי לחנות עובדא דמהרי"ק ומ"מ לא באתי להדר עובד' כדכתב מהרי"א ז"ל וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. אף שיש בכאן לומר בשביל שאנו מדמין לא נוציא וק"ל. אבל מה שהשיב ראובן שמכת מדינה היא ר"ל שכך הנהיגו במדינה שזה שוכר לזמן ואח"כ שוכר איש אחר אין זה טענה דאף אם נהגו אין מנהג כזה מבטל הלכה לעבור על לאו דלא תסיג אם לא שנעשה בהסכמת חכמים ברבים שיכולים לעשות אבל מכח מנהג בעלמא אין לעשות אם אין הדין כך כמו שכתב המרדכי ריש פ"ק דב"מ על הכל כמנהג המדינה כו' עד ומוכח ר"ת שיש מנהגים שאין לילך אחריהם וגם פ' הפועלים כתב המרדכי כן בשם א"ז שצריך שיהיה המנהג ע"פ ותיקין אבל שאר