שארית יוסף לו

ואף אם לא היה ודאי אבוד הוה דינו כיאוש ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה מהא דכתב מהרי"ק בשורש ג' וז"ל על דבר ה' אלפים אשר שאל האדון בדרך הלואה ואמר לנכותם במס הקצוב ואח"כ לא רצה ונהרג הדוכס והדוכסית נתרצית לנכות מדי שנה בשנה. והנה אותן שהיו עשירים בשעת הלואה ירדו מנכסי' והיו עניים בשעה שניכו אותם שנה בשנה ותבעו להם ממה שינכו עתה לק"ק שיתנו להם חלקם כפי מה שהלוו בהיותם עשירים כי עתה הענו ואינם חייבים כ"כ במס. ופסק מהרי"ק דהוה יאוש משעת הלואה ומה שהדוכסית מנכי' להם הוו זוכים לאחר יאוש ופטורים מליתן כלום לאותן שהיו עשירים בשעת הלואה וכתב הטעם דהוה יאוש ואף אם יאמרו לא נתייאשנו ולא נאבד מכל מקום הואיל והיה ראוי להיות נאבד וראוי להתיאש הוה דינו כיאוש והביא על כל זאת ראיות נכוחות למבין והרוצה יעיין שם במהרי"ק בשורש ג' והנה נלמוד ק"ו ומה התם שהוכיח סופו על תחילתו דלא הוה יאוש שהרי הדוכסית ניכה להם מכל מקום פסק הואיל והוה קרוב להתיאש הוה יאוש. ועוד שהיה להם ליתן לעניים לפנים משורת הדין אף אם לא היה דין הואיל והיה משלהם ואף שהאשיר"י פסק שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין המרדכי פסק שכופין על הא דאמרינן בב"מ מצא כאן ארנקי מאי אמר ליה הרי אילו שלו וחייב להחזיר. תרתי פי' תרתי דסתרי אהדדי אם שלו למה חייב להחזיר אמר ליה לפנים משורת הדין. ובפרט באשר אילו עניים והעשירים מרויחים דשייך יותר לפנים משורת הדין אעפ"כ פסק דהוה יאוש. נדון דידן שאדרבה סופו מוכיח דהוה יאוש בשעת הלואה ולא שייך לילך לפנים משורת הדין שאנו הולכים אחר ההלואה ונאמר משעת ההלואה הוה יאוש. וכתב עוד ואף אם לא הוה ודאי אבוד הוה יאוש והביא ראיה גם על זה עיין שם בתשובת הנ"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה שיש לילך אחר ההלואה שכתב בנימוקי מהר"ר מנחם מערזבורג. מעשה שהיו רגילים ליתן לשופט ח' זקוקין ד' אחרטין וד' בוולבורג ובא השופט והפציר לתת בחרטין גם מה שהיו ראויים ליתן בוולבורג ולא היה להם במזומן והוצרכו ללוות במקום אחר ושמו משכנות כל אחד בעבור חלקו כדי לפדות בוולבורג ובא ראובן לדור שם באמצע החורף דהיינו אחר חרטין וקודם וולבורג ורצו הק"ק שיתן ג"כ לד' זקוקים של וולבורג לקרן ורבית לפי שאמרו דהוה הלואה ואמרו שכך אמרו בשעת הלואה שכל מי שיצא קודם וולבורג יתנו לו משכונות ומי שיבא לדור כאן קודם וולבורג שיתן והיה זה הסכמת כולם. וראובן השיב נתינ' היא זו והזמן שהיה לקיץ בוולבורג קרבו אותו והעמידוהו בחרטין לזאת השנה. ופסק מסתברא טענותיה דראובן כו' עכ"ל. הרי בפירוש הואיל ונתנו קודם אף כי התנו שיהיה הלוואה עד וולבורג שהרי אמרו להחזיר למי שהולך משם קודם וולבורג אנו אומרים קרבו הזמנים וראובן פטור ממה שנתנו ואף כי הלוו באופן שינכו להם בוולבורג וגם לא היה כ"כ ראוי להתיאש ק"ו לנדון דידן דהוה ראוי להתייאש וגם סופו הוכיח דהוה יאוש וא"כ אין הבאים אח"כ חייבים להם כלום. ומה שטענו הק"ק שנעשה מקודם גם כן פעם אחת והוצרך ליתן אינו כלום כמו שאבאר: ואף כתב ריב"ש סי' תע"ד אמנם כל קהל וקהל עושין תקנות כו' עד וכל שהסכימו הקהל הולכין אחר הסכמתם כו' עכ"ל. מ"מ הלא כתב אח"כ דווק' כשהוא חוק תקנה קבועה