שארית יוסף לה

בענין שהבאתיו לעיל פרק האשה (דף תקמ"ב ע"ב) וז"ל אם לאחריני מצי מחיל כל שכן לדידיה עכ"ל. ואין לומר שהקנין בטל מעיקרו שהרי אמרו חז"ל האומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. ואם כן אין הבנים יכולין לקנות מה שתירש הבת דהיינו שח"ז שהוא ירושה. אין לומר כן דאם לא כן קשה מיניה וביה איך יכול האב לקנות נכסים שיהיו לו הלא עדיין אינם בעולם אלא ע"כ צריכים אנו לומר שלכך מחייב עצמו חוב גמור וזה יכול לחייב עצמו א"כ גם זה החוב יכול למכור כי אינו מוכר מה שירש רק החוב וק"ל. העולה בידינו שהאחים יכולין ליקח האלף זהובים בעד שטר שלקח מאחותם וגם מהרי"ק כלל פ"ט כתב שאעפ"י שלא הגיע זמן הגבייה שהיא שעה לפני מותו מכל מקום יכול לפטור וכתב שהוא דבר פשוט דהוה כדבר שבא לעולם אף כי גביית החוב תלוי במיתה והאריך בראיות עיין שם. אבל מ"מ אין ראיה כל כך ממעשה מהרי"ק שלשם מדבר בחוב גמור בלא תנאי של ירושה אבל בנדון דידן החוב תלוי בירושה ר"ל שיתנו לו כחצי חלק זכר או החוב הוה כמו מה שאירש מאבא דלא אמר כלום וק"ל. הנלע"ד כתבתי נאם הצעיר יוסף. ט' שאלה ממדינת מעהרין בעסק קהלא קדישא שתבע מהם שר שלהם שילוו לו סך מעות ואמר לנכות להם מהמסים של כל שנה והשתדלו המעות מעשירים גוים שלוו להם סך ההוא על משכנות שלהם ובתוך כך נתיישבו לשם בחורים שנשאו לשם נשים ועתה באים המלוים שיפרעו להם ושיפדו המשכנות. הק"ק י"ץ תובעים מאותן שנתיישבו בקרוב ליתן חלקם באמרם עתה אנו רואים שהוא יאוש ולא קודם כי השר אמר לנכות ממס של השנה ולא עשה ועתה המלוים רוצים שנפרע להם תפרעו עמנו הקרן והריבית שהיינו צריכים ליתן לגוים והבאים בקרוב טוענים כבר היה יאוש קודם שבאנו שהרי אפי' בשנה ראשונה לא רצה לנכות בזה הייתם רואים שהוא יאוש. וגם ידוע שהלוה כמו כן מכמה ק"ק אשר תחת ממשלתו ולא שילם וא"כ היה יאוש מאותה שעה שהלויתם לו. עד כאן לשון טענותיהם: תשובה לא שייך לנדון דידן תשובת הרא"ש כלל ששי סי' י"ב שפסק שאם יש לבאים מקרוב הנאה מזה המס אז יתנו לפי ההנאה אבל אם אין להם הנאה לא יתנו אינו דומה לנדון דידן כי לשם לא תבע השר הלואה אלא נתינה רק שהקהל לוו המעות בריבית אבל כאן לא תבע השר רק הלואה ואומרים שלא נתיאשו כלל וקל להבין. הנה ידוע כי רוב עניני מסים ודיניהם הם על פי המנהג הנהוג באותה ק"ק מאז ומקדם נהרא נהרא ופשטא ומקומות מקומות יש. ומנהג מדינת מעהרין איני יודע מ"מ לא אשיב פניכם ריקם ואענה חלקי מה שנ"ל על פי הדין אבל ד"ת לא ידענא. וגם איזה מנהג קרוי קבוע לידע שמוכרח לילך אחריו וגם יש חילוק בין מנהג למנהג. ואומר כי לע"ד אין לק"ק שום דבר על אותן שנתיישבו אחר ההלואה לא קרן ולא רבית אם אין ידוע שמקודם הלוו לשם לשר ופרע להם. כי ידוע שכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי וכ"ש שר שלהן כי אין לדון עם מי שתקיף ממנו ואף אם יאמרו הק"ק לא נתייאשנו מ"מ הואיל וראוי להתייאש אף כי הם לא נתייאשו הוה יאוש וא"כ למה להם ליתן למה שהיה קרוב ליאוש קודם בואם